פינצטה

שחר שלוח

אין להם גבולות

סטודנטים מהטכניון מסייעים לכפריים בנפאל ובאתיופיה לייצר גז בישול משאריות מזון ומים במסגרת פעילות ארגון "מהנדסים ללא גבולות". פרופ' ברנרד אמדאי, מייסד הארגון האמריקאי, מסביר איך שינוי עולמי גדול יכול להתחיל משטיפת ידיים לפני האוכל

13 ביולי 2017

מבנים עמידים בפני שיטפונות במחוז דינג'פור שטוף הגשם בבנגלדש, מערכת סולרית לאספקת אנרגיה במחנה פליטים מבהוטן בנפאל וסדנה לבניית טורבינות רוח ביתיות בפרו – אלו רק כמה דוגמאות לפעילותו של ארגון "מהנדסים ללא גבולות", שפועל בכל העולם וגם בישראל.

ארגון "מהנדסים ללא גבולות" החל את דרכו בצרפת בראשית שנות השמונים, התרחב מאז לרחבי העולם וכיום הוא כולל עשרות סניפים בפקולטות להנדסה באוניברסיטאות ברחבי העולם. במסגרת סניפים אלה פועלים יחד סטודנטים להנדסה, סטודנטים מתחומים אחרים, אנשי מקצוע ומהנדסים מקומיים. עם זאת, הארגון מוכר בעיקר בפעילותו הענפה בקהילות מקומיות, בדרך כלל במדינות מתפתחות. פעילות זאת, הנערכת בשיתוף פעולה בין מתנדבי הארגון מרחבי העולם לאנשי הקהילה המקומית, מספקת דרכים לשיפור איכות החיים בקהילות המקומיות.

לאחרונה העניק הטכניון תוארי דוקטור לשם כבוד לשמונה אישים. אחד מהם הוא פרופ' ברנרד אמדאי, שייסד את הארגון האמריקאי "מהנדסים ללא גבולות", היה שותף בהקמת הארגון הבינלאומי ולקח חלק בהקמת הסניף הראשון בישראל – סניף שהוקם בטכניון ב-2008 על ידי פרופ' מרק טלסניק מהפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית.

 

הקמת מערכת חימום מים על בסיס אנרגייה סולארית בגן ילדים

זיהום אוויר בתוך הבתים

כיום פועלים סניפים של "מהנדסים ללא גבולות" ברוב האוניברסיטאות בארץ ובעשרות אוניברסיטאות בעולם. יעל מיוחס, העומדת בראש המרכז להנדסה גלובלית בטכניון שבאחריותו סניף מהנדסים ללא גבולות, מסבירה כי הארגון מקיים "שותפויות" ולא "פרויקטים" – מינוח המבטא את המחויבות ארוכת הטווח של המתנדבים לקהילה המקומית וגם את חלקה הפעיל של הקהילה במיזם. תחום הפעילות נבחר לאחר שיח עם נציגים של הקהילות ובהתאם לצרכיהן וליכולותיהן. הקהילה שותפה גם במימון – אם באמצעות כסף ואם באמצעות שווה-כסף, שמתבטא בדרך כלל בכוח עבודה.

קבוצות העבודה של הארגון בטכניון מאופיינות בגוון ירוק עז: הקמת טורבינות רוח, בניית מערכת איסוף מי נגר מגגות באתיופיה, פיתוח מערכת חימום סולרית בגן ילדים בנגב שאינו מחובר לחשמל, ופיתוח מערכות של תנורי ביו-גז בנפאל. הנטייה הסביבתית החזקה של "מהנדסים ללא גבולות" אינה מקרית, ונובעת מתוך מטרת העל: פיתוח פתרונות בני קיימא שיעזרו לקהילות לקיים חיים בריאים ולשגשג.

האתגרים הטכנולוגיים בקהילות המקומיות אינם פשוטים. לדוגמה, הכפר נמסלינג בנפאל סובל מזיהום מים ואוויר בעיקר בשל מחסור במקורות אנרגיה. בישול על מדורות בתוך הבתים גרם לתחלואה, בעיקר בקרב נשים, ולזיהום אוויר שממנו סבלו כולם. קבוצת העבודה של הארגון בטכניון למדה את המאפיינים המקומיים, הכירה את אנשי הכפר ונחשפה למשאבים העומדים לרשותם, והחליטה כי הפתרון טמון בהקמת מערכות ביו-גז. הגז מופק מצואת בעלי חיים, משאריות מזון וממים שזורמים בשפע בכפר. באופן זה צומצם זיהום האוויר מעשן המדורות, נמנעה כריתת עצים לאספקת אנרגיה, וזרימת המים וצואת בעלי החיים הפכו ממטרד לנכס.

קשר מתמשך עם הקהילות

אמדאי

אמדאי, יליד צרפת המשמש פרופסור להנדסה אזרחית באוניברסיטת בולדר, קולורדו, כלל לא דן בטכנולוגיה בשיחה עמו. כמוהו גם טלסניק ומיוחס. הם מדברים במונחים של שותפות, קהילה, פתרונות וקיימות ומדגישים שלא מדובר בסגנון עבודה של "גומרים הולכים". הסטודנטים, המהנדסים והמתנדבים של "מהנדסים ללא גבולות" אינם מסתפקים בהתקנת מערכת לאיסוף מי גשמים, הקמת מתקן ביו-גז או מערכת סולארית, אלא נמצאים בקשר מתמשך עם הקהילות, מוודאים שהמערכת הוטמעה ושעקרונות הפעולה שלה מובנים ולפעמים גם ממשיכים לפרויקט נוסף באותו מקום.

הדגש הסביבתי החזק של הארגון, שהיום נראה אולי מובן מאליו, התפתח עם הזמן. שאלתי את אמדאי אם כשהקים את הסניף האמריקאי של מהנדסים ללא גבולות ב-2002 היה לו חזון סביבתי. "המטרות ההומניטריות קדמו לכל," הוא משיב, "אך באותו הזמן התעורר בי עניין בפיתוח בר-קיימא. עד מהרה הבנתי ששני הדברים שלובים זה בזה והתחלתי להתעניין בפיתוח קהילתי בר-קיימא. כל פרויקט של פיתוח קהילתי מצריך יכולות שונות: הון אנושי, טכנולוגיה, כסף, סביבה וקהילה. היכולות השונות האלה משולבות אלו באלו".

את אחת הדוגמאות לפתרון שונה לבעיה דומה מספקת מיוחס, שמספרת שבכפר האתיופי מסקלה כריסטוס, שבו נבנתה מערכת לאיסוף מי נגר מהגגות, קיימת בעיה נוספת שדומה לבעיה שאותרה בכפר הנפאלי נמסלינג: זיהום אוויר ותחלואה כתוצאה מבישול על אש גלויה בתוך הבית. פתרון הביו-גז שהצליח בנמסלינג לא היה ישים במסקלה כריסטוס בשל המחסור במים. לכן הפעילים במקום מנסים להתאים תנור בישול שיונק את העשן אל מחוץ לבקתה ומתאים להכנת אינג'רה ותבשילים אתיופיים, אך יוסק בעצים מאחר שלא נמצאה חלופה למקור האנרגיה.

איך להעביר מסר של שינוי?

גם הגישה הכוללת לסוגיות סביבתיות השתנתה מאז הקמת סניף "מהנדסים ללא גבולות" הראשון בצרפת ב-1982. אמדאי מספר: "הגישה השתנתה עם התפתחותם של הפרויקטים שלנו מהתערבויות הנדסיות-טכנולוגיות מסורתיות לפתרונות משולבים יותר שכוללים מרכיבים טכנולוגיים ולא-טכנולוגיים ומעורבות של מהנדסים ולא-מהנדסים. בסופו של דבר הפרויקטים צריכים להסתכם ביצירת קהילות בריאות ומשגשגות. כשזה החזון שאתו אנו הולכים, ההשלכות של הפרויקט על האנשים ועל הסביבה נהיות קריטיות".

אמדאי גם נזהר מתופעת הgreenwash- (התיירקקות). הוא מספר שחברות נפט פנו אליו בבקשה לתרום כסף לפעילות סניף "מהנדסים ללא גבולות" בארצות הברית כדי שיוכלו להתהדר בקשריהן עם הארגון וברגשות החיוביים שהוא מעורר, וזאת מבלי שייקחו על עצמן שום מחויבת סביבתית אמיתית. פרופ' טלסניק מאיר פן נוסף של הארגון: השותפויות לא רק מסייעות לקהילות מקומיות אלא מספקות לעולם המערבי ולארצות המוצא של הסטודנטים מהנדסים טובים יותר: "זאת לא רק הנדסה, זאת גם היכולת של המהנדסים לעבוד על סוגיה ולא רק על בעיה. הסטודנט צריך להבין השלכות כלכליות, סביבתיות וחברתיות ולא רק את המערכת שמפעילה את המנוע".

טלסניק, מיוחס ואמדאי מתארים את העבודה הרב-תחומית שמתנדבי "מהנדסים ללא גבולות" נדרשים לה. הסטודנטים צריכים לדעת לשאול שאלות, לפעמים מול אדם שאינם דוברים את שפתו, לעבוד עם רופאים, אנתרופולוגים, מחנכים ואנשי מקצוע אחרים ולגלות רגישות לתרבות המקומית. למרכיב האחרון יש חשיבות גדולה בהצלחת השותפויות, וכדי שהאורחים – שהם לבנים, משכילים ואמידים יותר מהאוכלוסייה המקומית על פי רוב – לא ייתפסו כפולשים קולוניאליסטים, מושם דגש גם על הקשבה ועל למידה הדדית.

לאחר 15 שנה של פעילות בארגון, אמדאי יכול להצביע על הסוגיות החברתיות-סביבתיות המאתגרות ביותר במדינות המתפתחות ועל האתגרים לעתיד. "האתגר הוא איך להעביר לאנשים מסר של שינוי התנהגותי, למשל את המסר שהם צריכים לשטוף ידיים, לכבד את הסביבה ולשמור עליה. אותו הדבר תקף לכולנו. סוגיה אחרת היא איך לשכנע ממשל מקומי ומדיני לאמץ מדיניות לשמירה על הסביבה ולאכוף אותה".

חפשו מומחים נוספים בתחום