שתפו‬        

ד"ר דניאל מדר

איתותים סודיים של סרטנים

30 בדצמבר 2015



 

היכולת לראות את הסביבה ולהבחין בצבעים השונים שמרכיבים אותה היא אחד הכלים החשובים ביותר שמאפשרים לבני האדם ולבעלי החיים לשרוד בסביבת המחייה שלהם. כבר שנים רבות יודעים החוקרים שבעלי חיים שונים מסוגלים להבחין בצבעים שונים, ויש כאלה שמבחינים בקשת צבעים ובקשת גוונים רחבה יותר. מחקר חדש מצא בעל חיים שמשתמש בצבע נסתר כדי להעביר מסרים סודיים לבני מינו – מסרים שרק הם רואים.

העין האנושית מסוגלת להבחין באור – שהוא למעשה קרינה אלקטרומגנטית – באורכי גל שבין 400 ל-750 ננומטר. אורכי גל שונים מתפרשים במוח כצבעים שונים: כשאנו רואים זיקית ירוקה, אור באורך גל של 500 ננומטר מוחזר מגופה, פוגע בעינינו, ואנו מפרשים זאת כצבע ירוק. בהתאם, מוחנו מפרש אור באורך גל של 450 ננומטר כצבע כחול, ואור באורך גל של 650 ננומטר כצבע אדום.

קיימים גם סוגי אור שאנו לא מסוגלים לראות, שלהם אורכי גל מחוץ לטווח של 400-750 ננומטר – כמו קרינה אולטרה-סגולה ואינפרה-אדומה, גלי מיקרוגל, גלי רדיו, קרינת גמא וקרני רנטגן. דגים ונחשים מסוימים מסוגלים, למשל, לראות אור אינפרה-אדום.

צילום: Tony Shih, Flickr
צילום: Tony Shih, Flickr

עצור, מחילה זו תפוסה

כאמור, אור הוא למעשה קרינה אלקטרו-מגנטית. כאשר האטומים שמרכיבים עצמים מסוימים פולטים אור, למשל נורת להט או השמש, לכל גל אור כיוון שדה חשמלי שונה. אור זה מכונה אור שאינו מקוטב. לעומת זאת, אור מקוטב הוא אור שבו כל השדות החשמליים פונים לאותו כיוון. רוב בעלי החוליות (יונקים, עופות, זוחלים ודו-חיים) לא מסוגלים להבחין באור מקוטב, אך רבים מבין חסרי החוליות (למשל חרקים וסרטנים) כן יכולים להבחין באור מקוטב מסוג מסוים. הדבר משול ליכולת לראות צבע נוסף.

מחקר חדש מגלה כי חלקים מגופו של מין סרטן מסוג שרימפ (mantis shrimp, Gonodactylaceus falcatus) מחזירים אור בקיטוב מסוים. דפוס זה נראה רק ליצורים (או למצלמות מיוחדות) אשר מסוגלים לראות קיטוב כזה. מדוע "טורח" השרימפ להציג דפוס זה? מתברר כי אותו שרימפ נוהג להציג את חלקי גופו אשר מסומנים באור מקוטב כאשר הוא שוכב בפתח המחילה שלו, על מנת לסמן לפרטים אחרים מאותו המין כי המחילה הזו תפוסה. סימון זה דוחה פרטים אחרים מאותו המין מלהתקרב למחילה, וכנראה מונע קרבות על הזכות לחיות במחילה.

צעד נוסף במירוץ החימוש

צבעי אזהרה נפוצים מאוד בקרב בעלי חיים. אך מדוע טורח השרימפ לסמן עצמו בדפוס אשר אינו נראה לרוב בעלי החיים, אלא בעיקר רק לפרטים מאותו המין? מדוע לא "לסמן עצמו" בדפוסים אשר יוצרים צבעים רגילים, כמו צבעי האזהרה הצהובים-שחורים של דבורים וצרעות?

מבחינה אבולוציונית, לאותו מין שרימפ התפתח דפוס צבעי הסוואה, אשר מקטין את סיכוייו להיטרף או להראות על ידי טרף פוטנציאלי. במקביל, התפתח אצלו הדפוס אשר מחזיר אור מקוטב, שרק פרטים מאותו המין מסוגלים לראות. במילים אחרות, השרימפ הזה פיתח תקשורת תוך-מינית מוצפנת. כך הוא יכול לשמור על הסוואתו כלפי רוב היצורים (טורפים וטרף), ובאותו זמן לסמן לפרטים מאותו המין שכדאי להם להתרחק ממחילתו. זוהי דוגמה לרמה נוספת במירוץ החימוש שבין טורף ונטרף, ופתרון מחוכם לתקשורת תוך-מינית חשאית.

צפו בחסילון אחר מאותו הסוג בפעולה:

[youtube height="HEIGHT" width="WIDTH"]https://www.youtube.com/watch?v=IiVKwpWXDic[/youtube]




שתפו‬        


הירשמו לניוזלטר שלנו

עקבו אחרי זווית