פינצטה

גדעון בכר

הדיפלומטיה של שינוי האקלים

ועידת האקלים של האו"ם תפגיש סביב שולחן הדיונים נציגים של 195 מדינות. לכאורה, לכולם יש אותה מטרה – להיאבק בשינוי האקלים - אבל האינטרסים והאסטרטגיות שלהם לא תמיד מתיישרים

13 בנובמבר 2017

 

השבוע התכנסה בבון, גרמניה, הוועידה החצי-שנתית של המדינות החברות באמנת האקלים (COP 23), לסבב דיונים נוסף בדרכים כיצד יכולה הקהילה הבינלאומית לעצור את קצב פליטת גזי החממה לאטמוספרה, וכך לנסות ולמנוע את ההשלכות השליליות הרבות שיש לשינוי האקלים על כדור הארץ ותושביו.

הכינוס החשוב הזה מגיע בצומת דרכים קריטית להמשך המאבק בשינוי האקלים: על רקע ההצלחה של ועידת פריז לשינוי האקלים מדצמבר 2015 ובעקבות החלטתה של ארצות הברית לפרוש מההסכם אחרי כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן.

הן הסכם פריז והן החלטת ארה"ב מעידים היום, יותר מאשר אי פעם, שהיכולת למנוע את שינוי האקלים ואת נזקיו תלויה במידה רבה בשיתוף פעולה בינלאומי. בלעדיו, לא ניתן להגיע להסכמה, כל שכן להסכמים שיחייבו משפטית את המדינות למנוע התחממות נוספת ולהשקיע מאמצים והון בצמצום הנזקים שכבר מתרחשים ובהסתגלות אליהם.

הדיונים בוועידת בון. רגע דרמטי במאבק במשבר האקלים

הזדמנות ישראלית

נושא שינוי האקלים תופס, ובצדק, מקום מרכזי יותר ויותר על סדר היום הבינלאומי. מנהיגי העולם מתייחסים אליו בתדירות גוברת בנאומיהם ובהצהרותיהם, בין אם מדובר בנשיאי סין, צרפת, מנהיגי האיחוד האירופי או מנהיגי מדינות אפריקה. הנושא נמצא על סדר היום של כל הארגונים הבינלאומיים החשובים: של האו"ם בראש ובראשונה, אך גם של מדינות ה-G20 וה-G7, האיחוד האירופאי והאיחוד האפריקאי וגופים בינלאומיים רבים אחרים.

חשוב מאוד שגם ישראל תצטרף לשיח הבינלאומי הזה שנמצא בלב ההתעניינות העולמית כיום ותביע את דעתה ועמדתה הן בהקשר של מדינה הסובלת מהשלכות שינוי האקלים ישירות ובאופן אזורי, והן באשר ליכולותיה הטכנולוגיות. הרי לישראל יכולה להיות תרומה רבת ערך ביותר בתחום של המענה לשינוי האקלים כגון חקלאות בת קיימא והשקיה בטפטוף, טיהור מים ושימוש חוזר בהם, פיתוח אנרגיה סולרית במגוון פתרונות והכנסת טכנולוגיות מתקדמות שמביאות להתייעלות אנרגטית, חיסכון במים וניהול חסכוני ובר קיימה של משאבים. אלו הן רק דוגמאות בודדות לתרומה החיובית שישראל יכולה להביא מניסיונה רב השנים בתחומים של התמודדות בתנאי אקלים קשים, בצורות ומדבור.

גושים מדיניים חדשים

מפגשי אמנת האקלים כמו COP 23 בבון הם הזירה הבינלאומית המרכזית לדיונים בנושא שינוי האקלים, כיוון שהם מעלים אותו על סדר היום של המדינות האחראיות למרב הפליטות כמו גם הם מאפשרים למדינות ולקהילות הנפגעות להשמיע ברמה את קולן. הדיונים הישירים בין המדינות צריכים למנוע את המצב של "משחק סכום אפס", שבו צד אחד משקיע השקעות כספיות, משאבים כלכליים, חוקיים ורגולטוריים עצומים כדי לצמצם את רמות הפליטה שלו, בעוד ששחקנים בינלאומיים משמעותיים אחרים ממשיכים במדיניות המגבירה את קצב פליטות גזי החממה שלהם, תוך התעלמות מההשלכות החמורות ביותר על מדינות חלשות, כמו מדינות האיים באוקיינוס השקט, למשל.

ככל ששינוי האקלים נותן את אותותיו השליליים בעולם, אנו רואים יצירה של גושים מדיניים חדשים, שכן ברור לכל אחד שאין כיום אף מדינה אחת שיכולה לכפות דעתה בזירה הבינלאומית, ולכן נדרשות המדינות להתאגד בקבוצות אינטרס משותפות. דוגמה אחת היא גוש המדינות "הפגיעות ביותר" לשינוי האקלים, שמאגד כמה עשרות מדינות ביניהן מדינות האיים ומדינות נפגעות באסיה ובאפריקה. גוש מוביל אחר הוא האיחוד האירופאי, שדוחף נמרצות להפחת פליטות. מדינות עם כלכלות צומחות, למרות מודעותן להיקף הבעיה, מעדיפות עדיין בשלב זה הגעה לרף מסוים של פיתוח כלכלי תוך הסתמכות על כלכלה שמבוססת על אנרגיית דלקי מאובנים גם במחיר המשך פליטות. אם כי כוונתן המוצהרת היא להפחית פליטות בעתיד.

משבר כלכלי והתפשטות טרור

לא מדובר בעניין תיאורטי בלבד. את נזקי שינוי האקלים ניתן לראות כבר היום. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן מדינות אפריקה, שתרומתן להיקף פליטת גזי החממה באופן גלובלי היא שולית ביותר, אך הן מהנפגעות העיקריות וכבר החלו לשלם מחיר גבוה ביותר בדמות בצורות מתמשכות, ירידה בפוריות הקרקע, פגיעה בנפח היבולים החקלאיים, התייבשות מקורות מים (כמו היעלמותה הכמעט מוחלטת של ימת צ'אד במרכז אפריקה) ועוד.

תופעות אלו מציבות את יבשת אפריקה כאחד הקורבנות העיקריים של תופעת שינוי האקלים. אם האזור לא יקבל סיוע בינלאומי מסיבי באופן מתמשך, הרי שהגורמים הסביבתיים-אקלימיים בשילוב העלייה המתמשכת בגודל האוכלוסייה (אוכלוסיית אפריקה שמדרום לסהרה צפויה לגדול מכ-850 מיליון נפש כיום ל-2.1 מיליארד בני אדם ב-2050) יהפכו את אפריקה למוקד של בעיות שישפיעו בעוצמה על הזירה הבינלאומית במגוון היבטים: הגירה נרחבת, משבר כלכלי, התפשטות טרור וחוסר יציבות וסבל אנושי בממדים גדולים.

ישראל כמדינה היחידה בעולם לה יש גבול יבשתי עם מדינה אפריקאית, מצרים, תושפע אף היא במגוון היבטים כגון הגירה, יציבות אזורית והתחזקות תנועות טרור אסלאמיות. בפניה, כמו גם בפני המדינות המפותחות באופן כללי, תתעצם הדילמה המוסרית כיצד לעזור לכל אותם עשרות המיליונים הנמצאים בסכנת רעב. פעילות הסיוע הרבה והייחודית שנותנת סוכנות הסיוע הישראלית של משרד החוץ, מש"ב, כולל בהיבטים של שינוי האקלים ומדבור, תצטרך תגבור נוסף. הדרישות מישראל צפויות להתגבר, שכן ישנה הערכה הולכת וגוברת בעולם ליכולות הטכנולוגיות, המדעיות והלוגיסטיות הישראליות, הן מצד מדינות מערביות, ארגוני או"ם, הבנק העולמי והן מצדן של המדינות באפריקה ואף מעבר לה.

ועידת בון. שיתוף פעולה בינלאומי הוא המפתח להצלחה.

אינטרסים לאומיים מול השלכות גלובליות

למרות המודעות המלאה והידע המדעי העצום שהצטבר בנושא, חלק מהשחקנים המשפיעים על רמת הפליטות בעולם עדיין ממשיכים במדיניות של העדפת אינטרס לאומי או כלכלי צר מבלי להתחשב בהשלכות הגלובליות של מדיניותם. כך נוצרת פגיעה בסיכויי ההצלחה של המאמצים הגלובליים למניעת שינוי האקלים.

ברור שהמפתח לשינוי המצב נתון בהסכמות בינלאומיות נרחבות ומחייבות להפחתת הפליטות של גזי החממה, העברת טכנולוגיות של התייעלות אנרגטית מהמדינות המפותחות למתפתחות וסיוע למי שכבר נפגע וצפוי להיפגע. בלי הסכמות אלו, קשה לראות איך נעמוד ברף שקבעה ועידת פריז של מניעת התחממות מעל 2 מעליות צלזיוס. אמנם, האחריות להגעה להסכמה הגלובלית הנדרשת נתונה קודם כל בידי מממשלות, אך גם לאזרח הקטן, ארגוני חברה אזרחית, התעשייה, קהילת המדע הבינלאומית, ראשי ערים ועוד יכולת ואחריות להשפיע על עמדת מדינותיהן וראוי שלקולם יינתן יותר משקל.

 

הכותב הוא שגריר, ראש חטיבת אפריקה במשרד החוץ, ומרצה בנושא השלכות שינוי האקלים על היחסים הבינלאומיים במרכז הבינתחומי בהרצליה.

 

חפשו מומחים נוספים בתחום