שתפו‬        

מאיה פלח

הנחל משתקם, עכשיו רק חסרים התנינים

בנחל תנינים - נחל החוף אחרון בישראל שנותר לא מזוהם - התגייסות הקהילה המקומית עזרה להוביל תכנית לשיקום הנחל, שמשלבת את האינטרסים של כולם וגם שומרת על הסביבה. מומחים מספרים איך אפשר להציל את הנחלים שלנו

15 בפברואר 2018



בט״ו בשבט האחרון התרחש אירוע יוצא דופן: כ-1,500 ילדים התרוצצו בתחפושות לגדותיו של נחל תנינים, באירוע מרגש שנפתח באמפי שוני בשירה עזה של שיר נחל התנינים (שיר שהפך להמנון הרשמי של נחל תנינים בקרב קהילת בנימינה, המתגוררת בסמוך אליו) והמשיך לקרנבל על גדות הנחל שכלל מייצגים מהעבר, ההווה והעתיד של הנחל.

האירוע הזה, המבוסס על שיתוף פעולה של צוות קבוצת "חיים לנחל תנינים" והמועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה, מתקיים זו השנה הרביעית בט״ו בשבט, ובכל שנה משתתפים בו יותר ויותר תושבים ואורחים. מארגנים אותו כ-150 מתנדבים מהקהילה שרוצים לשקם את הנחל האהוב ולהחזיר אותו לרשות הקהילה. המאמץ שלהם לא היה לחינם: התכנית לשיקום נחל תנינים כבר קורמת עור וגידים, והיא מהווה דוגמה חיה למה אפשר לעשות כשתושבים, חקלאים, רשויות אזוריות, מוסדות תכנון וגופי ממשל יושבים יחד סביב שולחן דיונים אחד, מקשיבים אלה לאלה ומחפשים את הפתרונות הטובים ביותר עבור כל הצדדים יחד.

 

תהליך השיקום הזה הוא חלק מגישה חדשה שמשרד החקלאות ופיתוח הכפר מנסה להוביל כעת בישראל יחד עם רשויות הניקוז והנחלים, המשרד להגנת הסביבה, רשות המים, רשות הטבע והגנים ושותפים נוספים בתוך הממשלה ומחוץ לה, בנוגע לשיקום נחלים. ״הרעיון הוא להסתכל על הנחלים על כל מגוון התפקודים שלהם,״ מסביר ערן אטינגר, סמנכ"ל משאבי סביבה במשרד. ״יש היום הבנה הולכת וגוברת של יחסי הגומלין המשמעותיים שיש בין הנחל לבין הסביבה שלו, ולכן בגישה הזו אנחנו מסתכלים על הנחל לא רק כרצועה הצרה בה הוא זורם – אלא על כל אגן ההיקוות כולו (הכולל את כלל האזור הגיאוגרפי של הנחל והסביבה המתקשרת איתו), ושמתייחסת אליו כמכלול ששותפים בו הרבה בעלי עניין שונים – אותם היא דואגת לקחת בחשבון במסגרת הפתרונות שהיא מציעה״.

נחל תנינים – נחל החוף האחרון בישראל שנותר לא מזוהם (על פי דו"ח ניטור מים ונחלים של המשרד להגנת הסביבה (2015), האגן נקי בכללו ממזהמים קבועים), משתרע מאזור רמת מנשה ועד לאזור מעגן מיכאל, שם הוא נשפך לים. הנחל אמנם כבר לא משמש בית לתנינים כבר למעלה ממאה שנה (התנין האחרון שנראה בו ניצוד ב-1912), אך הוא היה עד לפני כמה עשורים נחל שופע עם זרימת מים איתנה כמעט לכל אורך השנה; בעקבות פעולות יזומות שנעשו בו על ידי האדם, כבר שנים רבות שהוא זורם אך ורק בחודשי החורף. לדברי תושבי האזור, הוותיקים ביניהם עוד מספרים איך גם בחודשי הקיץ החמים הם נהגו להשתכשך במי הנחל, אבל היום מדובר בזיכרון רחוק בלבד.

קבוצה של תושבי בנימינה, שהחלה בפעילות של בודדים וצמחה תוך כשנתיים ליוזמה כלל-יישובית, הצליחה להפוך את הזיכרון הרחוק הזה למציאות קרובה הרבה יותר. ״זה התחיל ב-2013״, מספרת תמי שלייר, המובילה את קבוצת התושבים. ״אני שייכת לשכונה מאוד קהילתית בבנימינה – שכונת גבעת הפועל, ומתקיימים אצלנו הרבה מפגשים והרצאות. ערב אחד הגיע אלינו אדם בשם עמנואל קאופשטיין, שהיה בכיר בקק"ל והיה אמון על שיקום נחלים שונים בארץ. קאופשטיין, בן בנימינה, זכר היטב מהילדות שלו את נחל תנינים וסיפר לנו על החזון שלו לשיקום הנחל. באותה תקופה רבים מהתושבים – כולל אותי – בקושי היינו מודעים לזה שעובר להם נחל ליד הבית. למרות שלא הייתי קרובה אז בכלל לנושא, כשעמנואל דיבר על נחל תנינים – משהו שם תפס אותי״.

״אנחנו קבוצה של אנשים שהבינו שמה שרובנו תופסים כמציאות קיימת – הוא למעשה בר שינוי״, אומרת שלייר. ״התחלנו עם חמישה אנשים, ומשם זה תפס תאוצה אדירה: החל בפעילויות קהילתיות, ועד לעבודה מול הגופים המבצעים בפועל. למעשה, היום הנושא כבר נמצא בטיפול המוסדות שיש להם גישה חוקית לקדם את ענייני הנחל: ב-2015 הוקמה ועדת היגוי בהובלת רשות ניקוז ונחלים כרמל והשותפות לקיימות אזורית של רמת הנדיב שמטרתה שיקום הנחל. חברים בה כיום 40 נציגים ממשרדי ממשלה, ועדות תכנון וגופים ארציים, ואחרי כמה שנים שהושקעו במחקר מקיף של הנושא, גובשה תכנית שיקום שאנחנו מקווים שתצליח להחזיר עטרה ליושנה״.

פעילות חינוכיתך בנחל תנינים. תצלום: יניב פילדסט מהגן הסולארי ילדים בפעילות

הנחל השתנה ללא היכר

"אם אנחנו מסתכלים על נחל תנינים בתחילת שנות החמישים, הנחל הזה היה שונה לגמרי ממה שאנחנו רואים היום״, אומר אורי מורן, שמשמש כיועץ האקו-הידרולוגי של פרויקט השיקום של נחל תנינים. ״המשטר ההידרולוגי – כלומר אופן ותוואי הזרימה של הנחל – היה שונה כמעט לחלוטין. אם מחלקים את הנחל לשניים, החלק העליון זורם מפרשת המים ועד אזור בקעת הנדיב, והתחתון מאזור עינות שוני ועד הים. בחלק העליון בנו ב-1967 סכר, שעצר את המים באזור אביאל והטה אותם למאגרי שיקוע השייכים למפעלי מנשה. המפעל הזה אסף את כל הזרימות הראשוניות של תחילת החורף – והטה אותן מהנתיב לטובת חלחול לאקוויפר החוף. אבל התוצאה היתה שבמורד הסכר, הזרימה הפסיקה.

״דבר נוסף שנעשה הוא יישור הפיתולים של הנחל: עשו את זה במטרה להרוויח שטח חקלאי – לרכז את זרימת הנחל מכמה ערוצים לערוץ אחד מרכזי״, הוא מוסיף. ״שני הדברים האלה ביחד שינו את האופי שלו, והפכו אותו לבעל מאפיינים דומים יותר לתעלת ניקוז מאשר נחל עם מאפיינים טבעיים. בחלק התחתון, לעומת זאת, עד 1957 הנחל הזה זרם זרימה איתנה – כל השנה, ואז עין שוני פשוט יבש. הסיבה לכך הייתה משטר השאיבה מהאקוויפרים. באותה תקופה היישוב התפתח והיו צריכים הרבה מים להשקיה חקלאית – אז המים הלכו להשקיה חקלאית על חשבון המים לנחל״.

מובן ששינויים כאלה מגיעים עם תג מחיר סביבתי. ״שינוי במשטר ההידרולוגי בהכרח גורם לשינויים משמעותיים במערכת״, אומר מורן. ״למשל, מינים שצריכים את התווך המיימי כסביבת גידול, לא יכולים להתקיים בנחל. ומינים מימיים כמובן שלא: מינים של דגים שהיו נפוצים בו בעבר מהים ועד עין עמיקם כבר לא יכלו לחיות שם, כיוון שהנחל מתייבש בקיץ. כך גם במקרה של מינים שונים של צמחים חובבי מים. הנחל השתנה ופיתח מאפיינים של נחל אכזב, ובעקבות זאת המערכת האקולוגית שינתה את פניה ללא היכר. כשאנחנו משווים את המצב היום למצב של לפני שנות החמישים-שישים, אנחנו מבינים שהמערכת האקולוגית ספגה פה מכה הגונה. המוטיבציה האקולוגית שלנו בשיקום הנחל היא ליצור שוב מערכת אקולוגית מתפקדת היטב ועשירה במגוון ביולוגי של מינים חובבי מים״.

ואכן, הטיפול בנחלים בישראל הוא עסק מורכב במיוחד. מפאת גודלה של המדינה שלנו וצפיפותה, כל הנחלים שלנו מוקפים בלא מעט יישובים ובשדות חקלאיים ומשמשים לצרכים רבים – החל מתיירות ועד להשקיה. אבל הצרכים האלה נמצאים פעמים רבות בקונפליקט. כך, למשל כאשר גשמים עזים ומרוכזים בחורף גורמים לנחל לעלות על גדותיו ולהציף שדות חקלאיים.

השבוע, ב-15-14 בפברואר, יזם האגף לשימור וניקוז קרקע במשרד החקלאות מפגש בעלי עניין בנושא ניהול אגני אינטגרטיבי, שאותו מרכזת ד״ר ג'ניה גוטמן מהאגף, לצדו של אטינגר. במפגש יקחו חלק משרד החקלאות ופיתוח הכפר, רשות המים, מינהל התכנון, פורום רשויות ניקוז ונחלים בישראל, המשרד להגנת הסביבה, רשות נחל ירקון, רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע, האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה, המרכז למועצות אזוריות, אנשי אקדמיה ועוד רבים.

המטרה העיקרית היא לאפשר הידברות בין כלל הגורמים ובעלי העניין השונים בתחום, תוך חתירה להנעת תהליך של גישור על המחלוקת והתמודדות עם שלל הקונפליקטים השונים. ״אנחנו רואים צורך הולך וגובר לתת מענה טוב יותר לבעיית השיטפונות, שהולכת ומתגברת וצפויה להחמיר עוד בשנים הקרובות – גם בגלל ההקצנה במזג האוויר, וגם בגלל הבינוי והפיתוח המתרחבים, שמקטינים מאוד את השטח בו המים יכולים לחלחל אל הקרקע״, מסביר אטינגר. ״אבל לצד זה, יש עוד הרבה היבטים שצריכים להתחשב בהם כשניגשים לטפל בנחל, והרעיון הוא להסתכל על כל הדברים האלה יחד כמכלול, ולא להפריד ביניהם – כדי להצליח לתת מענה לבעיות האלה לטווח הארוך.

״הגישה הזו שאנחנו מנסים לקדם נקראת ׳ניהול אגני אינטגרטיבי׳״, הוא אומר. ״בעבר – וגם היום, בחלק לא קטן מהמקרים – כל אחד מהגורמים הרלוונטיים ראה בעיקר את האינטרס הצר שלו, ופעל למענו ברמות מוגבלות של תיאום עם הגורמים האחרים – ולכן גם במידות מאוד מוגבלות של הצלחה. אז המטרה היא שהגורמים השונים – כל אחד בתחומו – יעבדו מתוך ראייה של המכלול כולו ועם שיתופי פעולה הרבה יותר עמוקים, וכך גם ההצלחות יהיו רחבות יותר. מה שאנחנו מנסים להעביר בסדנה הזו הוא שכשעושים את זה נכון, אפשר לנקוט בפעולות שגם יצמצמו מצד אחד את נזקי השיטפונות, וגם יחדשו את התרומה האקולוגית של הנחל כשירות לציבור – לתיירות ולקהילה שחיה לידו. כשעושים את זה בתיאום ובשיתוף, מבינים שזה לא סותר״.

שמורת הטבע בנחל תנינים. תצלום: By Golf Bravo CC BY-SA 2.5

לנקז את הנחלים ולייבש את הביצות

בתכנון תכנית השיקום של נחל תנינים הפנימו היטב את הרעיון הזה, והתכנית אכן מסתכלת על הדברים בצורה רחבה יותר. ״הראייה של התכנית היא ראייה אקו-הידרולוגית, כלומר כזו שמדברת על אקולוגיה של מחזור המים״, מסביר מורן. ״התפיסה הזו גורסת שאין טעם לטפל בזרימות מסיביות של הנחל שגורמות לשיטפונות, אלא צריך לטפל בכך שמחזור המים יהיה כמה שיותר קרוב למחזור הטבעי. לתעלת הנחל יש באופן טבעי כושר הולכה מסוים, וברגע שמגיע שיטפון והנחל עולה על גדותיו הוא מציף את השטחים שקרובים לנחל. להצפות האלה יש חשיבות: הן מאפשרות השהייה של הזרימות וממתנות אותן, מה שמאפשר הגעה של המים האלה בחזרה לאקוויפר, כחלק ממחזור המים. זה מועיל בסוף גם לחקלאים, כי מים שחוזרים לאקוויפר יכולים לשמש אחר כך להשקיית השדות״.

לדברי מורן, תכנית ניקוז רגילה מתעלמת מהמנגנון הטבעי הזה של הנחל: לרוב המטרה היא לייצר תעלה בעלת חתך הנדסי שתרכז את הזרימה ותזרים את המים לים בצורה הכי מהירה שאפשר. ״אחד הדברים שמעכבים את המים ומונעים את הזרימה הישירה, הוא חספוס פני הקרקע בנחל ובגדות״, מסביר מורן. ״אז בגישה ההנדסית – שמנסה להגיע ל׳הסדרת׳ זרימת הנחל – מה שעושים לרוב הוא לחפות את הקרקע בבטון או להכניס את המים לצינורות, במטרה להזרים אותם בצורה ישירה ומהירה אל הים, ובאופן הזה לנקז את השטחים. במקור, המטרה של הגישה הזו הייתה למנוע הצפות, כדי להימנע מהיווצרות של ביצות והתפשטות של מלריה – זו הייתה החשיבה שהנחתה את מהנדסי הניקוז של שנות החמישים, שהיו בטראומה מהביצות. מישור החוף היה מלא בביצות באותן שנים, שרבות מהן צצו בגלל הצפות של נחלים. אז בהטיית הנחל פתרו בעיה אחת, אבל יצרו בעיה אחרת של שיבוש המשטר התקין של מחזור המים בנחל.

״כשמסתכלים על המאזן בסופו של דבר אחרי 60-50 שנה, רואים שהפעולות האלה לא היטיבו עם מרחב הנחל, אלא גרמו לנזקים״, הוא מסכם. ״מרחב הנחל איבד מהערכים האקולוגיים שלו, שתורמים גם לחקלאות וגם לסביבה האנושית. במקום זה, קיבלנו נחלים שהם בעצם ערוצי ניקוז, שלא מתפקדים כנחלים הלכה למעשה. אז המטרה של תכנית השיקום היא להשיב לנחל את מנגנוני הוויסות הטבעיים שלו ולדאוג לכך שהמים בנחל יחזרו לזרום והמשטר ההידרולוגי יחזור לקדמותו – או לפחות לאחוז ניכר מהזרימות שהיו בו בעבר״.


בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב ynet

שתפו‬