שתפו‬        

עמליה יעקבי

עצב לי סביבה

דבורים שנעלמות, רחובות חשופים לשמש, הזבל הבלתי נגמר שאנחנו מייצרים ומה אפשר לעשות עם תרופות שפג תוקפן – נושאים סביבתיים תפסו השנה את תשומת לבם של בוגרי המחלקות לעיצוב
24 בספטמבר 2017



בעשורים האחרונים עולה המודעות להשפעה המזיקה של פעילות האדם בכלל ושל תרבות השפע בפרט על הסביבה, והמודעות הזאת מחלחלת לכל התחומים של חיינו. אחד התחומים האלה הוא עולם העיצוב, שיש לו מעורבות כפולה בתחום. מצד אחד, מעצבים הם חוליה חשובה בתרבות שגורמת לנו לצרוך הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים. הכישרון שלהם ליצור דברים יפים משמש כחלק מהמערכת שגורמת לנו לקנות את אותם דברים בדיוק. מצד שני, מעצבים הם גם חלק חשוב מהפתרון: בשנים האחרונות הם מעורבים יותר ויותר ביוזמות שונות שנועדו לגרום לנו לצרוך פחות, לזרוק פחות, לעשות שימוש חוזר בחפצים ישנים ולמחזר מה שלא ניתן להשתמש בו שוב. החשיבה הזאת נוכחת במיוחד בבתי הספר לעיצוב, שם מקדישים סטודנטים רבים את עבודות הגמר שלהם לנושאים שקשורים לסביבה.

הנה כמה טעימות מעבודות הגמר הסביבתיות של בוגרי מגמות העיצוב השונות שהוצגו בקיץ החולף:

הדבורים הנעלמות

Plan Bee של שי קופייק. להבין לאן נעלמות הדבורים

הפרויקט PLAN BEE של שי קופייק מהמכון הטכנולוגי חולון (HIT) מבקש לעורר מודעות לאחת מהתופעות המשמעותיות והמסתוריות בעולמנו: היעלמותה של דבורת הדבש. בשנים 2006 ו־2007 נעלמו יותר ממחצית מדבורי הדבש מהכוורות המסחריות בארצות הברית, ותופעה דומה בהיקפים נמוכים יותר דווחה במקומות נוספים בעולם. חוקרים סיפקו הסברים שונים להיעלמותן של עשרות מיליארדי הדבורים, החל משימוש בחומרי הדברה ועד למזיקים שונים ולשינויים אקלימיים. שעה שעולם המדע עדיין מתווכח לגבי הסיבות, אין ויכוח לגבי חומרת התוצאות: דבורים משמשות כמאביקות למינים רבים של צמחים, והיעדרותן פוגע בגידולים חקלאיים רבים ואף במערכת האקולוגית בכלל.

בלב הפרויקט של קופייק פועל אתר אינטראקטיבי שמבקש להנגיש את המידע הקיים על אודות התופעה והשלכותיה ולעודד פעילות שעשויה לתרום לעצירתה. באתר מוצעות למכירה ערכות שתילים של עשבי-תיבול שמתאימות לגידול ביתי. רכישת השתילים מהווה תרומה לחקר התופעה בעוד שהצמחים עצמם מיועדים להזין את כל חברי הכוורת האורבנית, דבוריים, אנושיים ואחרים.

תוספת צל

"נתיבי צל עירוניים" הוא פרויקט של הסטודנטית דיה חי מבצלאל, שבחרה להתמודד עם בעיה שכולנו סובלים ממנה בחודשי הקיץ: מרחבים עירוניים שלמים בישראל תוכננו ללא כל מחשבה על הצללה מפני השמש היוקדת בחודשי הקיץ. מרחבים עירוניים נראים בשעות הצהריים שוממים מאדם כיוון שהחום בלתי נסבל לשהייה בחוץ.

דיה חי. מערכת שיוצרת צל רציף

"יש לי קרובת משפחה שעובדת מול עיריית תל אביב", מספרת חי. "בתחילת השנה היא ישבה באיזשהו דיון בעירייה, שעסק בחזון של רון חולדאי לגרום לכך שיהיה צל ברחוב קפלן. היא סיפרה לי על הדיון, ומשם הכל התחיל. הייתי אז בסמסטר א' ולמדתי קורס בקיימות, ובמסגרת הקורס פיתחתי את הנושא. כשחקרתי אותו הבנתי שלמרות שהדיון היה בתל אביב ואני גרה בעיר – הבעיה היא לא מקומית אלא לאומית. הבנתי גם שיש עכשיו תנופת בנייה אדירה בארץ, ויש במסגרתה הקפדה על עצי רחוב, אבל לאלה לוקח שנים עד שהם מספקים צל. החלטתי להתמקד בבניה חדשה ולנסות לתכנן מערכת שתיצור צל רציף ברחוב מבלי להתעלם מעצי הרחוב הצעירים שכבר נשתלו. לכן בהגדרה מדובר בפרויקט הוא זמני, שמספק צל רק עד שהעץ גדל. זו מערכת מורכבת מאוד כי חשוב שהיא לא תגביל את התנועה ברחוב, לא תפגע במראה שלו גם אם מביטים עליו מהבניינים שלמעלה, וגם לא תסתיר את אור השמש מהעצים. לכן תכננתי מערכת עם יכולת השתנות, שמשלימה את העצים הצעירים ותומכת בהם עד שיתבגרו".

זבל אישי ולאומי

הפרויקט "ארכיון הזבל הארצי" של ירדן מסי מהמכון הטכנולוגי חולון מבקש להציג מעין מפה של הזבל הביתי שמייצרים התושבים בישובים שונים ברחבי הארץ, ודרכה להעלות סוגיות שנוגעות אלינו כפרטים, כצרכנים וכחברה, כמו האחריות שלנו לגבי הדברים שאנחנו צורכים והזבל שאנחנו מייצרים.

"אני חושבת שבמקומות הנמוכים ביותר מתרחשים החיים האמיתיים", מסבירה מסי את הבחירה בנושא. "התחלתי לחשוב על זבל אחרי שצפיתי בסרט "האמנות בזבל" של ויק מוניז, שעקב אחרי ילדים שחיים במזבלה ענקית בברזיל ומחפשים מציאות בזבל למחייתם. יש שם קטע שבו הם פותחים שקית זבל ואומרים מיד שזו שקית של אדם עני ושאין בה כלום. רציתי לבדוק אם ההבדלים האלה בין זבל של עשירים ועניים קיימים גם בארץ, ובמקביל לספק הצצה אינטימית לחיים דרך הצד המלוכלך שלהם.

ירדן מסי. השראה מהסרט "אמנות בזבל"

"הסתכלתי בדירוג הלמ"ס של ישובים על פי מעמד סוציו אקונומי ובחרתי בערים סטריאוטיפיות יחסית, שמייצגות מעמדות שונים. בהתחלה הסתובבתי בישובים עשירים ועניים כדי לראות אם באמת יש הבדל ביניהם, ובהמשך התמקדתי בישובים מסוימים כמו סביון – שנמצא בראש הדירוג של הלמ"ס וג'לג'וליה – שנמצא בתחתיתו, ופשוט עברתי פח-פח. זו היתה חוויה לא פשוטה, אנשים שרואים בחורה מפונפנת יחסית הולכת ומחטטת בפחים כמובן מרימים גבה. כשהייתי בסביון, השכן ממול יצא אחרי שהוא ראה אותי במצלמות שלו. הוא פשוט עמד שם וחיכה עד שאלך. גם כשאמרתי לו שאני רק לוקחת זבל לעבודה באמנות הוא הסתכל עליי בחשדנות.

בנוסף לתגובות מהסביבה, יש כאן גם איזשהו עניין של חדירה לפרטיות, זה הרגיש כמעט כמו לפרוץ לבית. דווקא עניין הגועל היה הכי פשוט. תוך יומיים את מתרגלת והופכת למין רובוט כזה, וזה כבר לא מגעיל אותך. בהתחלה התכסיתי כולי, כולל כפפות, אבל באיזשהו שלב כבר מצאתי את עצמי מרימה זבל עם היד ולא שמה לב. הפכתי אדישה לסירחון".

השמדת תרופות

דניאל ג'רפי מהמכללה האקדמית הדסה ירושלים בחר להתמודד עם בעיית ההשמדה של תרופות לאחר שקרא כתבה בנושא וגילה שפחות מ־14 אחוז מהישראלים מחזירים לבתי המרקחת תרופות פגות תוקף או כאלה שלא נעשה בהן שימוש. התוצאה: מרבית התרופות מושלכות לאשפה או נשטפות למערכת הביוב, ובשנים האחרונות מצטברות עדויות לכך ששיירי תרופות מוצאים את דרכם לקרקע, למי התהום ולנחלים, וכי לשיירים אלה השפעות מזיקות על בעלי חיים ובני אדם.

 

ג'רפי יצר מערכת בשם "מדילייבל" המאפשרת לשתף, להעביר הלאה ובמקרה הצורך גם להשמיד תרופות שאין בהן צורך. המערכת כוללת מדבקה חכמה עם אינדיקטור כימי המשנה את צבעו אם התרופה התקלקלה בגלל חום או לחות, אריזה חכמה לתרופות יד שנייה שמקלה על מיון התרופות לשימוש נוסף, ועוד רעיונות שנועדו לעזור לכולנו להפסיק לזהם את הסביבה בכימיקלים המצויים בתרופות.

גינון עירוני

שני פרויקטים שנעשו על ידי סטודנטים מהמכון הטכנולוגי חולון מבקשים לקדם גינון עירוני, בין בגינות פרטיות ובין בגינות קהילתיות:

שלומי נחשון יצר משחק בשם "גיבורים אורגנים" המשלב קלפי משחק ואפליקציה, שמטרתם לעודד ילדים לטפח גינות אקולוגיות וקהילתיות בעיר. קלפי המשחק מודפסים על נייר זרעים מיוחד וכל קלף מצמיח צמח שונה. האפליקציה מאפשרת קבלת מידע על מצב הצמחים והגינה שלך ועוזרת לנהל ולטפח את הגינה, כל זה בצורה משחקית ובשפה שמתאימה במיוחד לילדים בגילאי 8-10.

שלי דיק. אפליקציה לגידול ירקות ביתיים

הפרויקט Urban Growth של הבוגרת שלי דיק פונה דווקא למבוגרים ומתמקד יותר בגינון פרטי וביתי. "לפני שנה בדיוק, עמדתי לזרוק לפח תפוח אדמה ששכב מספיק זמן במקרר, אבל שנייה לפני שהוא הגיע לשם החלטתי שאני שותלת אותו באדנית", מספרת דיק. "מפה לשם יש לנו היום במרפסת שלנו במרכז תל אביב יותר מ-50 זנים של פירות וירקות. לכן, את פרויקט הגמר בחרתי להקדיש לתחביב המתפתח שלי".

דיק עיצבה אפליקציה המסייעת לצעירים עירוניים לגדל ירקות ופירות בעצמם על ידי התאמה אישית לאורח החיים וגודל המרפסת. האפליקציה עוזרת בתהליך הגידול דרך חיבור לחיישני לחות, אור וחום, ומציעה גם הסברים על תהליך הגידול, שיטות להתמודדות עם מזיקים ורשת חברתית לחלוק בה את התוצרת החקלאית או לקבל זרעים מגננים עירוניים אחרים. "אין דבר יותר כיפי מלאכול סלט מהירקות שקטפת בעצמך בבוקר", היא מסכמת, "ומניסיוני זה אפשרי גם כשגרים בעיר".




שתפו‬