360 מעלות

שחר שלוח

שנת האשפה שלי

מה גרם לטליה פריד לבלות שנה מחייה במזבלות מצחינות, לאיזו קטגוריית אשפה צריך לשייך גופת חתול שנעטפה בשקית פלסטיק והאם היא מצאה בין ערימות הזבל את הישראלי המכוער?

20 ביולי 2017

במשך כשנה בוססה טליה פריד, דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן, במיץ של הזבל. היא עשתה זאת מרצונה החופשי ובראש צלול, במסגרת מחקר היסטורי ואנתרופולוגי על מדיניות הטיפול בפסולת מוצקה בישראל. כחלק ממחקרה, שיוצג בוועידה השנתית למדע ולסביבה 2017, עבדה פריד בחברת ייעוץ סביבתי שעוסקת בסקרי פסולת ובחנה את הפער שבין קטגוריות מיון הפסולת "האידיאליות" ובין המציאות החומרית של הפסולת בשטח, ואת האופן שבו סוקרי האשפה, האנשים שמכירים את האשפה שלנו בצורה האינטימית ביותר, מסתכלים על הפסולת שלנו.
השתתפותה של פריד בסקרי האשפה חשפה אותה בעוצמה רבה לעולם חדש של גירויים חושיים שרובנו איננו מכירים. "כשנכנסתי לתחנת קליטת הפסולת בקלנסווה למדתי עד מהרה להשתחרר מהתפיסה המוטעית שלאשפה יש ריח, בלשון יחיד", היא כותבת במחקרה. "הרגשתי כאילו הלמו בי גלי צחנה כבירים בצורות ובצבעים שונים, כמו ריח חריף-חמוץ שהזכיר לי זעה, וריח גולמי וגונח שנדמה לי שעלה ממעמקי התחנה. לכך נלווה הדנדון המתמיד של ציוד המתכת ורעש המשאיות והשופלים שנסעו במהירות מפתיעה ברחבי התחנה. שבילי ההליכה בין אזורי האיסוף השונים של בקבוקים, פסולת גן או קרטונים היו בעצמם זרויים בבקבוקים, פסולת גן וקרטונים. לא היה שום אזור ביניים, שום מפלט לעיניים מהעומס החזותי. בקלנסווה הרגשתי שהעיניים שלי אינן מסוגלות לנשום".

 

ערימת פסולת אורגנית מופרדת במקור שעומדת לעבור ייבוש וסינון באתר ההטמנה טובלן. תצלום: טליה פריד

 

ממצאיה של פריד מלמדים שהמציאות מאחורי הקלעים של עולם הטיפול באשפה הביתית בישראל מורכבת ומלאה בעמימות ובחוסר ודאות. לעתים קרובות היא והסוקרים האחרים התקשו לקבוע לאיזו קטגוריה לשייך פריט אשפה כזה או אחר – לאיזו קטגוריה שייך, למשל, גומי לעיסה משומש ודבוק לפיסת נייר? איך מסווגים גופת חתול שנעטפה בשקית פלסטיק? האם החולצה שנמצאה בפח עשויה מחומר אורגני מתכלה? מה עושים עם שאריות ממרח שוקולד שנדבקו לתחתית של צנצנת זכוכית? הקושי במיון משליך כמובן על היכולת של המערכת לספק טיפול יעיל בפסולת – על ידי מחזור, השבה, הטמנה הפיכה לפסולת או כל פתרון אחר שקיים ממשית או פוטנציאלית.
מהמאמר של פריד אפשר ללמוד, שבניגוד לתפיסה המקובלת, הישראלים דווקא לא זורקים דברים לפח כך סתם. פריד אומרת שהיא לא נתקלה בריבוי של פריטים שימושיים או בעלי ערך במה שנגלה אליה מהפחים. האם זה אומר שאנחנו מקדישים מספיק מחשבה לדברים שאנחנו קונים, אלה שבסופו של דבר הופכים לאשפה? "אני לא יודעת כמה מחשבה אנשים מקדישים לדברים שהם קונים ומשליכים בישראל. לא שאלתי אותם", אומרת פריד, "אבל אני כן יודעת שיש מחקרים נפלאים שעוסקים בשאלות האלה בארצות אחרות. הממצא העיקרי הוא שבעצם רוב האנשים כן מקדישים מחשבה רבה למה שהם קונים וחשים מעט אשמה או חוסר נוחות כשהם נאלצים להשליך דברים לאשפה. הבעיה היא לא חוסר אכפתיות, אלא שהחיים הביתיים שלנו בלתי צפויים ומורכבים. יש לנו מעט זמן ואנחנו צריכים ללהטט בין צרכים רבים ושונים. כך, לדוגמה, במשפחות רבות למבוגרים, לילדים ולחיות המחמד יש צרכים תזונתיים משלהם ולכל אחד אוכל משלו. לדוגמה, הכלב לא אוכל שאריות, אלא רק את מזון הכלבים המיוחד שלו. כך קשה יותר להשתמש בשיירי המזון ולמנוע בזבוז".

סוקרי האשפה הבלתי נראים

חלק ניכר ממחקרה של פריד הוקדש לסוקרי האשפה, האנשים הבלתי נראים מבחינתו של הישראלי הממוצע, שדוגמים פסולת וממיינים אותה כדי לאסוף נתונים על הצלחה או כישלון של מדיניות לקידום טיפול סביבתי בפסולת, ייעול שירותי התברואה המקומיים, או מחקרי שוק. "הסוקרים שפגשתי טענו כי הם מכירים את הפסולת טוב יותר מקובעי המדיניות או הכלכלנים, משום שהם אלה שנוגעים בזבל ממש – הם פותחים את הפחים בידיהם, נעקצים מדבורים בחדרי אשפה, חווים על גופם את התנופה של משאיות הזבל, רואים מטמנות עולות באש במו עיניהם, ומכל בחינה אחרת 'שחו במיץ של הזבל'", כותבת פריד במאמר המבוסס על מחקר שפורסם בגיליון החדש של כתב העת "סוציולוגיה ישראלית", המוקדש כולו לנושאי סביבה.
"אני חושבת שהסוקרים מבינים יותר מכל אחד אחר, שיש פער עצום בין החזון שקשור למגוון סוגי הפסולת ובין המורכבות וחוסר הוודאות שכרוכות בטיפול באשפה בפועל", אומרת פריד. "רשויות מקומיות רבות, שנלהבות מאוד מהשבת פסולת, חושבות שהן יכולות למחזר או לטפל בכל הפסולת שלהן ללא יוצר מן הכלל. אבל, מסיבות חומריות וטכנולוגיות מעשיות ביותר, זה פשוט לא כך. הרשויות נדהמות לגלות שרק לחלק קטן מהאשפה הביתית שאנו משליכים יש פתרון. זו לא אשמתו של הצרכן או של הרשות המקומית בלבד. זו השלכה של הכלכלה החומרית הגלובלית שבה אנו חיים ושעליה יש לנו שליטה וידע מעטים מאוד. אנשי סביבה ישראלים מתלוננים לעתים קרובות, ובצדק, שיש לנו ידע שקוף מועט מאוד על האשפה הישראלית הביתית. אני הייתי מוסיפה לטענה זו שיש לנו ידע מועט אפילו יותר על המקורות ועל דרכי הייצור של המוצרים שלנו ברמה הגלובלית. לדעתי, זה המקום שאליו אנחנו צריכים להפנות את תשומת הלב שלנו. לא מספיק לחנך אנשים, צריך גם לדרוש יותר מידע ושקיפות בכל חלקי שרשרת הפסולת. לאנשים בקצה השרשרת, שמשליכים את מכלי הקוטג' שלהם, אין הרבה בחירות או יכולת השפעה על המערכת. אנחנו צריכים לדרוש מידע והשפעה על פעילותם של תעשיינים ויצרנים. אחרי הכול, אלה הם המקומות שבהם מופקת מרבית הפסולת המוצקה. אשפה ביתית היא רק חלקיק קטן מהבעיה".

שטח פעיל של המטמנה בטובלן, הטרקטור מהדק את הפסולת לקרקע. תצלום: טליה פריד

האנגלי המכוער

"לעתים קרובות, כשאנשים חושבים על בעיות פסולת, הם משייכים אותן באופן אוטומטי ל'ישראלי המכוער', אבל אם מסתכלים על מדינות אחרות, רואים שהבעיות שלהן לא שונות כל כך. באנגליה, למשל, מתקיים מאבק מתמשך בהשלכת פסולת לא חוקית. באיטליה ובגרמניה מומחי הפסולת מסבירים שבעיות האשפה מעוצבות על ידי הרגלי אכילה וחינוך והם מדגישים שייתכן שיידרשו שנים ארוכות להטמעת מדיניות חדשה, כמו הפרדה במקור של פסולת, למשל. במקומות האלה לא מאשימים את האזרחים בקלות כפי שאנו נוהגים להאשים אותם בישראל".
"פעם דיברתי עם חוקרת פסולת אמריקאית, שחקרה את ההפרדה במקור בבניינים רבי קומות בסינגפור, אזור עירוני צפוף ודחוס מאוד עם חוקים ברורים מאוד בתחום הפרדת האשפה והשלכתה", מספרת פריד. "היא סיפרה שהתושבים אמרו לה שהם מפרידים את האשפה שלהם רק משום שהם חיים בחברה נוקשה כל כך והם חוששים שמישהו יציץ מאחורי הגב שלהם, בעוד שלדעתם האמריקאים ממחזרים מכל הלב. בעיני זו דוגמה מצוינת לכך שבעצם לכל חברה יש ראייה משלה ותחושה שונה לגבי הפסולת שלה ולגבי הטיפול בה".
פריד מתארת עולם חומרי סמוי מהעין, דוחה מצד אחד וקשור באופן ישיר לסגנון החיים ההיפר-צרכני שלנו מצד שני. ממצאיה מחדדים את ההבנה שהפרדת פסולת ביתית וכל אותן פעולות המבוצעות עליה ומכונות בשם העממי הכולל "מׅחזור", אין בכוחן, לפחות נכון להיום, לספק מענה הולם להררי האשפה שאנו מייצרים. השינוי גדול יותר מהרגליו של הצרכן הפרטי ואף גדול יותר מהשירותים שמספקות הרשויות המקומיות. הפסולת שלנו היא מוצר גלובלי וכזה צריך להיות גם הפתרון.

חפשו מומחים נוספים בתחום