ימי תחילת האביב הם תקופה מצוינת ללינת שטח, בעיקר במדבר. הלילות כבר לא קרים מדי, ועם טיפת מזל, ייתכן שתוכלו למצוא גם קצת מים בגבים ובמעיינות. אך כמו שבלינת שטח יש להקפיד לא לפגוע בעצים, בצמחייה ובמקורות המים ולאסוף את הפסולת שלנו – מחקרים חדשים מדגישים את החשיבות שבשמירה על סביבה חשוכה ליד מקורות מים, כדי לא לפגוע בחיות הבר, במיוחד בעטלפים.

מחקר של עדי דומר, שחר כהן, דנילו רוסו ופרופ' כרמי קורין, מהמחלקה לאקולוגיה מדברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, מראה שתאורה מלאכותית לילית ליד מקורות מים מקטינה משמעותית את מספר הביקורים של עטלפי חרקים כדי לשתות, ביניהם גם מספר מינים שנמצאים בסכנת הכחדה. המחקר פורסם בכתב העת "אקולוגיה וסביבה".

חמישה מתוך שישה עטלפים נעלמו

עד לפני עשור, חוקרים סברו שתאורה מלאכותית בלילה דווקא מיטיבה עם העטלפים, שכן היא נותנת להם מקור מזון חדש – חרקים שנמשכים לאור. מאז, נערכו מחקרים רבים שהראו שההשפעה החיובית מתגמדת לעומת ההשפעה השלילית שיש לתאורה מלאכותית על עטלפים ובעלי חיים רבים נוספים (צבי ים, למשל, שבוחרים לא להטיל ביצים בחופים שיש בהם תאורה מלאכותית, ועוד רבים אחרים).

מחקרים אלה מעלים חששות ביחס לכל סדרת העטלפים – יותר מ-1,300 מינים ברחבי העולם – משום שרובם הם פעילי לילה מובהקים. המחקר הנוכחי משלים את המחקרים הקודמים בנושא, ובוחן אם התנהגות השתייה של עטלפי חרקים נפגעת בתנאי תאורה מלאכותית.

תאורה מלאכותית שמקורה במתקני תשתית, בכבישים ובאזורי מגורים יכולה להשפיע על מקורות השתייה של העטלפים ולהאיר אותם. במסגרת המחקר, יצרו החוקרים תנאי תאורה מלאכותית זמניים בעצמם והאירו שלוש בריכות טבעיות בנגב ובאיזור ים המלח למשך לילה אחד. גלאי עטלפים העידו איזה מינים באו לשתות, וכמה פעמים. לשם השוואה, נבדק גם לילה בו לא הוצבה תאורה.

התוצאות היו חד-משמעיות: בלילה החשוך הגיע מספר אירועי השתייה למאות, ואילו בלילה המואר – לעשרות בלבד. באחת הבריכות, חמישה מתוך ששת המינים שהגיעו לשתות בלילה החשוך נעלמו לחלוטין בלילה המואר. החדשות רעות במיוחד מכיוון שדווקא המינים הפחות נפוצים הם אלה שנעלמו לחלוטין כשהבריכות הוארו.

גם זיהום אור הוא זיהום

הסביבה המדברית הופכת את בעיית השתייה לחמורה אף יותר. הרוב המוחלט של העטלפים זקוק למים, אבל הקיץ במדבר מציב אתגר משמעותי ליונקים המעופפים. לא קל למצוא מקור מים זמין – ומה יעשה העטלף אם הוא לא יכול לגשת אל המים?

כאמור, שניים מהמינים האלה נמצאים בסכנת הכחדה –  פרסף הנגב ופרסף גמדי, עטלפי חרקים בינוניים עם אף דמוי פרסה, שהעניק להם את שמם. במהלך המחקר, כשהבריכות הוארו הם לא נראו במקום כלל. ממחקרים קודמים ידוע שהם ממש לא היחידים: גם אפלול הנגב ואוזנן אפור, המצויים בסיכון, נוטים להיעלם מאזורים מוארים.

למה זה צריך להדאיג אותנו? מלבד הפגיעה בטבע הישראלי ובמגוון הביולוגי המקומי, עטלפי חרקים הם מדבירים ביולוגיים מועילים במיוחד, כלומר – הם מדבירים באופן טבעי חרקים שמזיקים לגידולים חקלאיים, ומייתרים את השימוש בחומרי הדברה כימיים.

"אנחנו יודעים שאורח החיים של העטלפים נפגע, אבל לא ידוע למה", מודה פרופ' כרמי קורין, ממובילי המחקר. "אולם ידוע מה כן אפשר לעשות: להקפיד לא להשתמש ביותר מדי פנסים במקום אחד, להימנע משימוש בנורות LED, וליצור אור ממוקד ולא מפוזר – זה יסייע מאוד לעטלפים. גם זיהום אור הוא זיהום, והכלל בנושא הוא קבוע: להשאיר השפעה חיצונית קטנה ככל האפשר".

יכולת ההתמצאות הייחודית של העטלפים במרחב השפיעה גם על שיטות המחקר. "ידוע שהעטלפים משתמשים בקולות כדי לצוד, אבל גם בשביל לשתות מים", מסביר פרופ' קורין. "בניגוד לציפורים, הם שותים מים תוך כדי תעופה, ולכן צריכים לדעת שהם נמצאים בזווית הנכונה למים, אחרת הם עלולים לטבוע. בהתקרבם למים הם משמיעים רצף קולות ייחודי שנועד לעזור להם לנווט: גלי הקול שהם שולחים חוזרים ממשטח המים כך שהם יכולים לעבד אותם לתמונה מרחבית. היום אנחנו יודעים למפות את הקולות הייחודיים הללו לכל מין".

בישראל 32 מינים של עטלפי חרקים – לעומת, למשל, 30 מיני עטלפים בלבד במערב אירופה כולה. בניגוד לעטלפי הפירות שחיים בשלום בערים, הרבה מיני עטלפי חרקים יתרחקו ממקום יישוב. לכן, כשאנחנו באים לממלכה שלהם – השטח הפתוח – שווה לעצור ולחשוב איך לדאוג שהם יישארו כאן אתנו עוד שנים רבות.