הגודל כן קובע

חי וצומח |
הלווייתן הכחול הוא שריד אחרון לעולם שבו שוטטו ממותות, קרנפי ענק וקנגורואים עצומים. לענקים הללו היה תפקיד חשוב בהשבת חומרי הזנה לטבע, איך מסתדרת המערכת האקולוגית בלעדיהם?

 

בעולם הקדום, בעלי חיים גדולים במיוחד עופפו בשמים וגמעו קילומטרים רבים בים וביבשה. העידן הגיאולוגי פלייסטוקן, שהסתיים לפני כ-10,000 שנה בעידן הקרח האחרון, כלל הכחדה המונית של 97 אחוז מבעלי החיים הגדולים – הכחדה שנמשכת עד ימינו, כתוצאה משגשוג האוכלוסייה האנושית ושינויים סביבתיים. בין המינים שנכחדו ניתן למצוא את הממותה המוכרת והאהובה, הדיפרוטודון – חיית כיס עצומה ששקלה עד שלושה טונות (פי 30 מהקנגרואים החיים כיום), המואה – עוף ניו-זילנדי גדול אוכל צמחים ששקל עד 250 קילוגרמים, והטיגריס שֶנְחַרבִּי, המוכר יותר כדייגו מהסרט "עידן הקרח".

לענקים הללו היה תפקיד חשוב בהפצה של חומרי הזנה הנקראים נוטריינטים – יסודות כמו זרחן, חנקן וברזל החיוניים לבניית מולקולות מורכבות כמו חלבונים וויטמינים ולתהליכים בגוף החיוניים לקיום כל סוגי החיים. הנוטריינטים מאפשרים לכל בעלי החיים והצמחים להתקיים, לגדול ולייצר אנרגיה, והם נמצאים באדמה, באוויר, ובים. החנקן, למשל, נאסף מהאדמה על ידי צמחים, שנאכלים בתורם על ידי בעלי חיים צמחוניים, אשר נאכלים בעצמם על ידי טורפים. כך מועברים הנוטריינטים ממצבם הבלתי נגיש באדמה במעלה שרשרת המזון.

במחקר חדש של פרופ' כריסטופר דאוטי מאוניברסיטת אוקספורד וצוות חוקרים מרחבי העולם, נמצא כי היעלמותם של בעלי החיים הענקיים, יחד עם ירידה דרסטית בשכיחות בעלי חיים כמו עופות ימיים ודגים הנודדים במעלה נהרות, הקטין באופן משמעותי את היקף העברת הנוטריינטים בעולם – לשישה אחוזים ממה שהיה בעבר. כתוצאה מכך הצטמצמה כמות הנוטריינטים הזמינה למערכת האקולוגית, ובתוכה האדם. המחקר גם מציע דרכים חדשות להפצת הנוטריינטים – באמצעות החיות הגדולות שנשארו על פני האדמה.

שזחור של דיפרוטודון. צילום: Dmitry Bogdanov, Wikipedia
שחזור של דיפרוטודון. צילום: Dmitry Bogdanov, Wikipedia

מהדג אל הדוב

היכולת להפיץ נוטריינטים מריכוזים גדולים לסביבות מרוחקות גוברת ככל שהחיה גדולה יותר. ללווייתנים, למשל, יש תפקיד חשוב בהעברה "רוחבית" של חומרי הזנה, המתרחשת באופן טבעי במהלך הנדידה ברחבי האוקיינוס, וכן בהעברה "אנכית", כלומר שינוע של הנוטריינטים ממעמקי האוקיינוס אל פני הים. אלמלא הלווייתנים הגדולים, נוטריינטים ששוקעים במעמקי האוקיינוס עלולים להיאבד לנצח, ורק תנועות טקטוניות או תופעות גיאופיזיות אחרות יאפשרו שימוש חוזר בהם.

לווייתן כחול לחופי קליפורניה. צילום: WPPilot, Wikipedia
לווייתן כחול לחופי קליפורניה. צילום: WPPilot, Wikipedia

ההכחדות הגלובליות של מינים גדולים רבים, תחילת העידן התעשייתי ושינויים במערכות האקולוגיות ובמגוון המינים הובילו לכך שברוב היבשות קיימים כיום בעלי חיים בעלי מסת גוף ממוצעת קטנה יותר. בכדור הארץ הדרומי, לדוגמה, ירד משמעותית מספרם של הלוויתנים הכחולים כתוצאה מציד מסחרי. גם האלבטרוס, מבין העופות הימיים הגדולים ביותר, נמצא בסכנת הכחדה. לעופות הימיים חלק חשוב בהעברת נוטריינטים מהים ליבשה, ונמצא שישנה עלייה בריכוזים של זרחן באדמה באיים המאוכלסים על ידי עופות ימיים בהשוואה לאיים שאין בהם עופות ימיים. הדגים האנדרומיים, אשר נודדים במהלך חייהם ממים מלוחים למים מתוקים, נאכלים על ידי טורפים יבשתיים כמו דובים ונשרים ומהווים עוד חולייה חשובה בהעברת נוטריינטים בין הים, הנהרות והיבשה. הדגים האלה נמצאים גם הם כיום תחת לחץ קיומי, ומתברר כי חלה אצלם ירידה של 96 אחוז בהעברת נוטריינטים ביחס לעבר.

וגר גמל עם עז

החלק הדרומי ביותר של דרום אמריקה שפע פעם אוכלי עשב גדולים ששקלו יותר מ-1,000 ק"ג, כמו הטוקסודון (יונק דמוי קרנף) והגומפוטיר (מעין פיל קדום), אשר הוכחדו כולם. כיום, החיות הגדולות ביותר באיזור שוקלות עד 300 ק"ג בלבד, ובאזורים מסוימים ביבשת מופץ רק אחוז אחד של הנוטריינטים היבשתיים מתוך הפוטנציאל של העולם העתיק (!). כאשר חישבו את יכולת הלווייתנים לשנע זרחן, נמצא שבטרם החלו תקופות הציד המסיביות, הועברו ממעמקי האוקיינוס אל פני השטח כ-340 מיליון ק"ג זרחן בשנה, אך כיום מועברים 75 מיליון ק"ג בלבד – 23 אחוז מהמספרים ההיסטוריים. הזרחן, המשמש את בני האדם בעיקר לצורכי דישון, צפוי להגיע למחסור עולמי תוך 50 שנה, ומחסור שלו משפיע כבר היום על כ-30 אחוז משטחי היבולים הגלובליים.

החוקרים טוענים ששיקום אוכלוסיית הלוייתנים, העופות הימיים והדגים האנדרומיים עשוי להגדיל את הפרודוקטיביות של מיחזור הנוטריינטים וכן להגדיל את כמות הברזל והחנקן הזמינים לשימוש על פני הים. בעולם התעשייתי של היום, גם חיות מבויתות יכולות לעזור להעשיר את האדמה בנוטריינטים, תחת תנאים מתאימים: למשל, יצירת שטחי מרעה עם מגוון מינים גדול, כמו סוסים, כבשים, עיזים וגמלים כולם ביחד, תעודד את בעלי החיים לפתח דפוסי התנהגות דינמיים יותר ולא להקצות איזורים קבועים לאכילה, הפרשה והתרבות. כך עשויה להתפתח מערכת חלוקת משאבים שוויונית יותר על פני האדמה.



אולי יעניין אותך