מאז אושרה בישראל מכירת עדשות המגע מהמדף, ב–2005, התפתח שוק זה בצורה משמעותית. השיפורים הטכנולוגיים שהוזילו את מחירן של העדשות, כמו גם התרחבות השימוש בעדשות מגע מתכלות (יומיות, שבועיות או חודשיות), הגדילו משמעותית את תחום עדשות המגע בישראל ובעולם בשנים האחרונות עוד יותר ולכך צריך להוסיף את גם את המסחר המקוון, שמאפשר לצרכנים לקנות לראשונה עדשות מגע ותמיסות במחירים נמוכים משמעותית לעומת אלה שנמכרו ברשתות הגדולות בישראל קודם לכן. היקפו של שוק עדשות המגע בישראל מוערך בכ–120 מיליון שקלים בשנה.
ההערכות הן ש-65 אחוזים מעדשות המגע הנרכשות הן עדשות חד-פעמיות (יומיות) ועוד 31 אחוזים עדשות לתקופות קצרות (עד חודש). כלומר, רק ב-4 אחוזים מהעדשות משתמשים לטווח ארוך.
הרבה נכתב על הסכנות הבריאותיות של שימוש ממושך בעדשות מגע לעיניים, אך בכנס של האגודה האמריקאית לכימיה שנערך לאחרונה הציגו חוקרים מאוניברסיטת אריזונה סטייט ממצאים לגבי ההשפעה הסביבתית של עדשות המגע החד פעמיות. באופן מפתיע לדבריהם, למרות העלייה העצומה בהיקף השוק של עדשות, לא נבדק מה קורה איתן לאחר הצריכה האישית.
העדשות נהפכות למיקרופלסטיק
על פי המחקר, לפחות 20 אחוז מהעדשות החד פעמיות מושלכות דרך הכיור או האסלה ומגיעות למתקן טיפול בשפכים. למרות שיש כמה סוגים של עדשות יומיות, המשותף להן הוא שהפולימרים (מולקולות הפלסטיק) המרכיבים אותם אינם מתפרקים בתהליכים השונים שמופעלים במתקן הטיפול. לכן, העדשות נשארות בפליטות של המתקן ונהפכות לחתיכות מיקרופלסטיק שנותר כזיהום מתמשך במערכות אקולוגיות יבשתיות וימיות. נכון להיום, לפולימרים שמהן עשויות עדשות המגע אין פתרון מערכתי בתחום הטיפול בשפכים.
החוקרים מעריכים שבארצות הברית משתמשים בכ-14 מיליארד עדשות מדי שנה. אלו מייצרות כ-20 טון של פסולת פלסטיק לא מטופלת לצד 14 אלף טון של אריזות הפלסטיק שבהן נמכרות העדשות. בנוסף, מושלך גם ציפוי האלומיניום של האריזות ששווה בכמות שלו לכ-19 מיליון פחיות משקה.
מחזור החיים של העדשות מציב אתגר בפני מהנדסי חומרים משום שמדובר בהתקן רפואי ולכן מסיבות של בריאות ובטיחות לא כדאי שהחומר יתפרק במהרה, בוודאי לא כשהן בתוך העיניים. מצד שני, כמו שראינו העדשות יוצרות זרם פסולת שאינו ניתן לטיפול באמצעים הקיימים. אז האם ניתן לייצרם מחומר ממקור מתחדש (לא פלסטיק), שיכול להתכלות בתהליך פשוט בתום השימוש? חומרים כאלו אמנם כבר מוכרים במעבדות המחקר והעיצוב – ואף היה מי שניסה לייצר עדשות מסויה, אך הטכנולוגיה עדיין לא הבשילה מספיק. אולם, גם אם יפותחו עדשות מגע סביבתיות יותר לשימוש נרחב, האם הצרכנים יהיו מוכנים לשלם עליהן יותר? כלל לא בטוח. נכון להיום, למשל, יש רק יצרן עדשות אחד בארה"ב, שמשתף פעולה עם חברת מיחזור ומפעיל תכנית של איסוף אריזות מהצרכנים.
הקשר הרגשי שלנו לעדשות
מחקר אחר, שבוצע בחסות תעשיית עדשות המגע, העלה כי אין הבדל מבחינת היקף הפסולת בין עדשות חד פעמיות לבין רב-פעמיות. מחקר השוואתי אחר העלה כי חלקן של עדשות המגע בפסולת הממוצעת של משק בית אינו גבוה – בערך חצי אחוז, וכי עדשות מגע חודשיות מייצרות מחצית מהפסולת של עדשות יומיות (כולל העדשות עצמן, התקן האחסון, בקבוקי התמיסות, הנייר באריזות ובעלוני ההסבר ואפילו פיסת המתכת שאוטמת את הבקבוקים). לצד אינטרס מסחרי להציג עדשות יומיות כבעלות מדרך סביבתי מצומצם, הרי שמחקרים אלו לא בחנו את המשך הנוכחות של הפלסטיק בסביבה, את אופי התפרקותו והזיהום המתמשך שהוא יוצר.
צוות החוקרים האמריקאי בדק לא רק את כמויות הפסולת שנוצרות, אלא גם כיצד נתפסות העדשות על ידי הצרכנים – עובדה שמשפיעה על הדרך שבה הם נפטרים מהן בגמר השימוש. בניגוד לכוסות חד-פעמיות, למשל, יש לעדשות ערך אישי עבור הצרכנים – הן פותרות בעיה רפואית ולמשתמשים רבים גם אסתטית. לכן, הן לא נתפסות כפסולת פלסטיק.
על בסיס נתונים אלו סביר להניח שאם הצרכנים יהיו מודעים להשפעה הסביבתית השלילית של העדשות שלהם ניתן יהיה לשנות את הרגלי השימוש בהן – או ליתר דיוק, את ההרגלים של אחרי השימוש בהן. את העדשות מומלץ לא להשליך לאסלה, כדי שהן לא ייכנסו למחזור המים שלנו, שם הן עלולות להוות סכנה בריאותית וסביבתית גדולה עוד יותר מאשר במערך הטיפול באשפה.
המלצה אחרת לצרכנים עם מצפון סביבתי מפותח היא פשוט לחזור למשקפיים. את ההתקן האופטי הזה כבר ניתן לייצר מחומרים ממוחזרים או מתכלים וכנראה שבחישוב מחזור חיים כולל, ניתוח לייזר לטיפול בבעיות ראייה משתלם מבחינה סביבתית.
