״הבנתי שאני עוסקת בחקר האקולוגיה העירונית. באנלוגיה למערכת אקולוגית טבעית, מערכת אקולוגית עירונית מורכבת מתהליכים פיזיים–כלכליים–אתיים הפעילים בזמן נתון בתוך עיר ובסביבה הקרובה התלויה בה. לשתי המערכות האקולוגיות עקרונות משותפים – לשתיהן נדרש מגוון רב כדי לקיים את עצמן. בשני המקרים המגוון מתפתח באופן אורגני במשך הזמן, והרכיבים השונים תלויים זה בזה בדרכים מורכבות. תהליכים הם העיקר, אין דבר שהוא סטטי. בכל שעה ומקום שפרחו ושגשגו חברות, ולא קפאו על שמריהן והתנוונו, עומדות בלב התופעה ערים יצירתיות ומתפקדות״

מתוך: ״מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות״, ג׳יין ג׳ייקובס

כחלק מפסטיבל דוק אביב 2017, הוקרן לאחרונה סרטו החדש של הבמאי מאט טירנואר ״האזרחית ג׳יין: הקרב על העיר״ בארבע הקרנות שונות ברחבי תל אביב. שמו של הסרט נשמע כמתייחס לסרטי גיבורי העל של מארוול קומיקס, והדמיון לא נגמר כאן. סיפורו של המאבק על סלילת  “Lower Manhattan Expressway” או ״לומקס״, אוטוסטרדה שהייתה מתוכננת לחצות את השכונות טרייבקה וסוהו שבמנהטן התחתונה ולחבר אותן לשכונות שכנות, תוך ״הזזתם״ של 1972 משפחות ו-804 בתי עסק מקומיים, מתואר כקרב בין טיטאנים.

בצד אחד של הזירה ניצב רוברט מוזס, ה״צאר״ של הההתחדשות העירונית העירונית בגות׳האם סיטי של אמצע המאה העשרים, עם הנשק המועדף שלו – כדור ההריסה, שנועד להכחיד את ה״סרטן״ שפשה בעיר; בצדה השני ג׳יין ג׳ייקובס, עיתונאית, אקטיביסטית ותושבת שכונת גרינץ׳ ווילג׳, אוחזת בנשק היחיד שעומד  לרשותה – העט. המאבק בין השניים השפיע במידה רבה על איך שניו יורק נראית היום (זהירות, ספוילר: ג׳ייקובס נצחה וסוהו ניצלה), אף על פי שאף אחד מהנצים לא היה אדריכל או מתכנן ערים בהכשרתו.

רוברט מוזס עלה לגדולה בעולם התכנון העירוני של ניו יורק בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ושליטתו בו הייתה כמעט בלעדית. נטייתו למחיקת שיכונים כאמצעי להילחם בפשע שפשה בהם והחלפתם בפרויקטים מודרניסטיים זולים וחסרי נשמה, בשילוב עם חיבתו לכלי רכב ממונעים ולאוטוסטרדות, לגשרים ולדרכים המהירות שנועדו לשרת אותם, הפכו אותו לאישיות לא אהודה במיוחד בקרב אנשים כמו ג׳ייקובס.

ג׳ייקובס החלה את דרכה ככתבת עצמאית במגזינים שונים, וכתבותיה התמקדו בעיקר ברובעים השונים של ניו יורק. למרות שהייתה חסרת הכשרה רשמית בתחום התכנון העירוני, יכולתה להתבונן ולנתח את המתרחש בעיר הובילו לפרסומו של ספרה הראשון ב-1961, ״מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות״, שבמרוצת השנים קנה לו מעמד של "התנ״ך למתכנן״.

בסרט, שברובו נותר דו-מימדי עקב הצגת הדמויות הקומיקסית שלו, מתבלטים במיוחד קטעי הארכיון שבהם ג׳ייקובס עצמה מתארת את השקפת עולמה – וקשה שלא להבחין בכך שהדילמות שבהן עסקה הן רלוונטיות ביותר גם היום.

איך ליצור עיר מוצלחת?

״מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות" אמנם כבר חגג 50, אך מהווה עד היום נקודת מפנה בצורה שבה אנחנו תופסים תכנון ערים. ג׳ייקובס חקרה את ניו יורק מנקודת מבט של הולכת רגל, בניסיון ״לעזור לתרגם את ניסיון החיים ברחובות השכונתיים לקווי מדיניות ולמטרות של העיר בכללותה״, בניגוד חד למתכננים באותה תקופה, שהשתמשו בעיקר בתצלומי אוויר על מנת לעצב את עתיד העיר.

למרות ביקורת על היותו לא אקדמי או מבוסס מספיק, הספר מספק מספר המלצות ששורדות את מבחן הזמן ליצירת עיר ״מוצלחת״. ג׳ייקובס דגלה ביצירת מארג מורכב של שימושים שונים ברחובות העיר, שיתרמו ליצירת מרחב אורבני תוסס, בטוח וכלכלי בכל שעות היום. הביטוי הוויזואלי של עקרונותיה צריך לכלול בניינים מתקופות שונות ובמצבי תחזוקה שונים, בלוקים קצרים שיאפשרו מסלולי הליכה מגוונים ומדרכות שנותנות כבוד להולכי הרגל.

למרות השינוי התפיסתי שהספר חולל והמאבק הציבורי נגד מוזס שצלח, תחום התכנון העירוני ניצב היום בפני בעיות מסובכות, חלקן זהות לאלו שניצב בפניהן לפני כמעט 60 שנה. עדות מצמררת במיוחד מופיעה מיד בתחילת הסרט, עם תמונות של גורדי שחקים בערי רפאים נטושות בסין, ששואפות לחקות את מנהטן אך בפועל נראות כמו ״מוזס על סטרואידים״, כפי שמתארת הסוציולוגית והכלכלנית ססקיה ססן. הצורך בפתרונות בני-קיימא לבעיית העיר הופכים לאקוטיים במיוחד לאור העובדה שרוב אוכלוסיית העולם כבר מתגוררת כיום בערים או ״מגה-ערים״ (ערים שמספר תושביהן עולה על 10 מיליון תושבים), והמספרים רק צפויים לגדול בעתיד.

הזכות לשמש

וכך, בזמן שג׳ייקובס ממשיכה לצבור פופולריות בקרב מתכננים ובקרב הציבור, שבאה לידי ביטוי למשל ב״הליכות ג׳יין״ – סיורים רגליים בערים בעולם המאפשרים התבוננות חדשה במרחב האורבני המקומי – נדמה שזו לא עומדת בקנה אחד עם אי-אימוץ העקרונות שהכתיבה על ידי יזמים וגופים ציבוריים.

״בניית מגדלים ברוח המודרניזם היא שיטה שמושרשת בקרב אנשי מקצוע, והנוסחאות שלה מפשטות מאוד את התהליך התכנוני״, אומר ד״ר יודן רופא מהחוג לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן גוריון, בניסיון להסביר את התופעה. ״אך זה לא זול יותר בטווח הארוך, אם העיר לא מצליחה להיות ראויה למגורים ולייצר כלכלה. העקרונות שג׳ייקובס ניסחה יכולים להפוך עיר למרכז של פעילות כלכלית, תרבותית וחברתית תוך זמן לא רב, כמו במקרה של תל אביב, אבל יש ערים שזה לא יקרה בהם אף פעם. לא קל לייצר שינוי, אפילו בנושאים כמו איזון בין הולכי רגל מול כלי רכב. בסופו של דבר החלטה המתקבלת היא פוליטית, ובמעט מאוד מקומות נוצר כוח ורצון פוליטי לעשות את השינויים האלה״.

לדעת ד״ר טליה מרגלית מהחוג לארכיטקטורה באוניברסיטת תל אביב, זאת בדיוק צריכה להיות המורשת שג׳ייקובס תשאיר לנו. ״בשנים האחרונות מדברים יותר על המאבק שלה (של ג׳ייקובס) ופחות על העקרונות. המאבק של האדם מהשכונה מול העירייה והרשויות עדיין אקטואלי מאוד, של פרויקטים ציבוריים גדולים המוכתבים בראייה מערכתית מלמעלה ולא מנקודת המבט של האדם הקטן ברחוב. מדברים הרבה על שיתוף ציבור, אבל בפועל אין שינוי דרמטי בצורה שבה החלטות מתקבלות״. עמדה דומה משתמעת גם משמו של הסרט, שבו מוצגת ג׳ייקובס בראש ובראשונה בתור ״אזרחית״.

עמדה אופטימית יותר עולה מדבריו של אבישי קימלדורף, סמנכ״ל תכנון ואדריכל ראשי בחברת ״שיכון ובינוי נדל״ן״, הטוען שהשינוי כבר מתחיל בפרויקטים גדולים שיוזמת חברת הנדל״ן, והוא פשוט עוד לא נמצא בשלב הביצוע. ״אופי התכנון העירוני שאנחנו מנסים לקדם בפרויקטים של 'שיכון ובינוי' מקדם ערכים של קיימות שהם מעבר רק לבנייה ירוקה. למשל, בתכנון של 'שכונת הנחל' בחדרה ניהלנו תהליך של תכנון משתף ושוויוני יחד עם שחקני מפתח מקומיים בניסיון לגבש תוכנית מותאמת למשתמשים, לא תוכנית ש'תוצנח' עליהם מלמעלה.

"בתכנון הסופי חשוב לנו לשים דגש על ערכים שאנחנו מאמינים בהם כמו עירוב שימושים (מגורים, מסחר, תעשייה וכו'), בינוי מגוון שמאפשר גם מסחר וחיי רחוב עירוניים, נגישות לשטחים פתוחים תוך יצירת רצף של פארקים ושבילי הליכה, תחבורה ציבורית ושבילי אופניים, ואפילו זכויות שמש (חשיפה לשמש בבנייה בצפיפות גבוהה). דבר נוסף שמתכתב מאוד עם העקרונות שדיברה עליהם ג׳ייקובס, הוא יצירת גרעין קהילתי חזק שמעלה את קרנה של השכונה כשכונה חזקה ואיכותית, ובסופו של דבר מתפקדת יותר״.

הישראלים רוצים מגדלים

ובכל זאת, נדמה שהבנייה שמתרחשת סביבנו בהווה עדיין ממוקדת מאוד במגדלים ובשכונות סמי-מסוגרות, גם בתל אביב. קימלדורף טוען שצריך להבין שסקלת הזמן של תהליך התכנון העירוני היא ארוכה: ״המבנים שאנחנו רואים היום נבנים לפני תוכניות שאושרו לפני 15 שנה, כמו למשל בפרויקט השוק הסיטוני בתל אביב של חברת גינדי שרק בימים אלה ניתן לראות בו תחילתו של מקטע עירוני שלם, זו תכנית שקידמה עיריית תל אביב במשך קרוב לשני עשורים ורק כעת מתממשת״, הוא אומר. מאידך, טוענת מרגלית: ״בכלל לא בטוח שהמרשם של ג׳ייקובס נכון לכל מקום, העקרונות שלה מתאימים לערים אטרקטיביות כמו לונדון וניו יורק, שם הם הצליחו מאוד, ולכן אולי עדיין מדברים עליהם כל כך הרבה, אבל רוב האנשים לא חיים ככה. השוק מצביע ברגליים – והוא רוצה מגדל עם שלושה כיווני אוויר, דשא מתחת לבית, אוכלוסייה עמידה ומשפחתית, והקבלנים בונים לפי מה שהשוק רוצה ולא לפי התאוריות שלמדנו באוניברסיטה״.

לדעת יודן רופא, הבעיה טמונה בכך ש״תהליך התכנון הוא תהליך לינארי בלי מעגלי פידבק שחוזרים ומבקרים את תוצאות העשייה. יש מעט מאוד מחקר שבודק השלכות של תכנון עירוני, וכך קשה ללמוד מטעויות. אם משווים את התפתחות מדע תכנון הערים למול מדעי הרפואה מאז המאה ה-19, ניתן לראות כי בעוד שהרפואה התקדמה מאוד, בתחום התכנון העירוני לא נעשתה כמעט התקדמות, למרות שזה תחום חשוב שבסופו של דבר משפיע על כל תחומי החיים״.

למעשה ד״ר רופא חוזר לאותה בעיה שמעלה ג׳ייקובס עצמה בפרק החותם את הספר ״מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות״, שכותרתו ״איזו מין בעיה היא עיר?״. לטענתה, הסיבה שהתכנון העירוני לא חווה התקדמות מטאורית כפי שחוו ענפים מדעיים אחרים, היא שהמתכננים טרם השכילו להבין עם איזה סוג בעיה הם מתמודדים, ולכן הפתרונות המוצעים לא מותאמים אליה.

העיר אינה בעיה של פשטות, הכוללת שני משתנים הקשורים זה לזה בהתנהגותם, טוענת ג'ייקובס. היא גם אינה בעיה של מורכבות בלתי מאורגנת, שבה למרות התנהגותם המפוזרת והבלתי ידועה של המשתנים, ניתן לנתח ולהסביר אותם באמצעים סטטיסטיים וממוצעים. העיר היא בעיה של מורכבות מאורגנת, הקשורה לעיסוק בו זמני במספר רב של גורמים הקשורים בקשרי גומלין ויוצרים שלם אורגני. סוג זה של בעיות דומה לבעיות העולות במדעי החיים, והטכניקה המתאימה לניתוחן היא באמצעות חשיבה על תהליכים, הסתכלות מהפרט אל הכלל וחיפוש אחר אלו שחורגים מהכלל ונמצאים בשוליים. ייתכן שצורת חשיבה זו צריכה להיות המורשת האמיתית של ג׳ייקובס.