הטבע שלנו משתנה. לא רק בשמורות הטבע ובפארקים, אלא גם מתחת למים. כך, למשל, בצפון ישראל ניתן היה לראות בעבר בחופים הסלעיים יערות תת-מימיים עשירים של חומיות: אצות חומות שבקרבן התקיים עולם שלם של יצורים ימיים כמו סרטנים, חלזונות ותולעים, שניזונו מהאצות ושהיו בעצמם חלק חשוב בשרשרת המזון. היום, למרבה הצער, כמעט ולא נשאר דבר מסביבת החיים השוקקת ששגשגה שם.

איך זה קרה? שני מינים של הדג הטרופי סיכן (נקרא גם "דג ארנב" או "ארס") שהיגרו לאזורנו דרך תעלת סואץ זללו בהמוניהם את האצות וכמעט והכחידו אותן לחלוטין, תוך פגיעה קשה בשרשרת היצורים החיים שהייתה בנויה עליהן.

סיפורן של החומיות הוא דוגמה בולטת אחת לשינויים מרחיקי הלכת שחלו בשוניות החופיות בישראל בעשרות השנים האחרונות. מחקר ישראלי חדש בדק באופן שיטתי את השוניות, ומצא שמצבן לא מזהיר בכלל: המינים הפולשים שולטים בחופים והמינים המקומיים, כולל אלה המשמשים לדיג מסחרי, הולכים ונעלמים.

הידרדרות משמעותית במצב השוניות

השוניות החופיות הן החלקים בקו החוף שבהם קרקעית החוף מורכבת בעיקר מסלעים, ולא כמו בחופים אחרים שבהם הקרקעית חולית. את השוניות הסלעיות האלו ניתן למצוא לחופי ישראל מאזור החוף ועד לעומק 30 מטר, והן נחשבות לבתי הגידול הטבעיים העשירים ביותר מבחינה ביולוגית בים התיכון. השוניות מספקות שירותים רבים לאדם ובהם דגה, תיירות ונופש – המפרצים הסלעיים יוצרים תבנית נוף יפה ובריכות מוגנות מגלים – כמו גם מוקד משיכה לצוללים והגנה טבעית על מצוקי החוף מפני שחיקת הגלים.

בישראל, רוב השוניות החופיות הן רכסי כורכר, שנוצרו בתקופת הקרח, כשמפלס המים היה נמוך יותר, והתכסו במים בהמשך. שוניות אחרות עשויות מגיר, כמו אתר ראש כרמל שמדרום למפרץ חיפה שהוא למעשה המשכו של רכס הרי הכרמל. החופים האלה נמצאים בעיקר בחלק הצפוני של חופי הים התיכון, אם כי יש מעט שוניות גם בחלקים דרומיים יותר.

המחקר בוצע במעבדתו של ד"ר גיל רילוב, ראש המעבדה לאקולוגיה של חברות ימיות במכון לחקר ימים ואגמים ומרצה בחוג לביולוגיה ימית באוניברסיטת חיפה, ומבוסס על נתונים שנאספו בין השנים 2011-2012 באזור אכזיב (הן בתוך שמורת הטבע שבאזור והן בחלקים של איי אכזיב שמחוץ לשמורה), בדרום מפרץ חיפה ובאתר ראש כרמל.

החוקרים מצאו שחלה הידרדרות משמעותית במצבן של השוניות. על פי ממצאיהם, השוניות נשלטות על ידי מינים פולשים: הפולשים מהווים 44-23 אחוז מכלל הדגים ו-99-95 אחוז מכלל הרכיכות בשוניות, כולל בשמורה. מינים מסחריים, כלומר כאלה שנדוגים, הם אחוז מאוד קטן מכלל הדגים (חוץ מבשמורה, שבה הדיג אסור). מספריהם של טורפי-העל, כלומר הטורפים שנמצאים בראש שרשרת המזון, נמוכים מאוד. האצות המקומיות כמעט ונעלמו, ומינים זרים החליפו אותן. יש לציין שאלה הם הסקרים המקיפים הראשונים שנעשים באזור, אך החוקרים נעזרו בנתונים על האזור מן העבר עד כמה שהיה ניתן.

הגירה מכחידה מינים מקומיים

לדברי החוקרים, יש כמה סיבות להידרדרות במצבן של השוניות. אחת מהן היא ההגירה הלספסית: מעבר של דגים ויצורים ימיים אחרים מים סוף ומהאוקיינוס ההודי דרך תעלת סואץ אל הים התיכון. תנועה מסיבית זו, שהחלה בגלל חפירת התעלה ונמשכת עד היום, מכונה כך על שם יזם תעלת סואץ, פרדיננד דה-לספס. מעל 350 מינים היגרו כך אל הים התיכון והשפיעו מאוד על המערכת האקולוגית בים, והם מתחרים במינים המקומיים ופוגעים בהם. מינים פולשים, בים ומחוצה לו, הם בעיה כלל-עולמית, שמהווה את הגורם השני בחריפותו להכחדת מינים מקומיים (אחרי אובדן בתי גידול).

הסיבה השנייה להידרדרות השוניות היא דיג היתר באזור. דיג יתר הוא מצב שבו כמות הדגים שנתפסים על ידי דייגים גדולה מיכולת ההתחדשות הטבעית של האוכלוסייה, מה שגורם למספרי הדגים לרדת ואף עלול להוביל להכחדת מינים. הסרגוס, לדוגמה, הוא דג בעל ערך מסחרי שכמעט ונעלם עקב דיג יתר. מין מסחרי אחר שכמעט נעלם מסיבה זו הוא ה-Sarpa salpa – מין של דג צמחוני מקומי שקיים כיום כמעט אך ורק בתוך השמורה.

גורם נוסף שלדעת החוקרים כנראה שמשפיע על הידרדרות השונית הוא שינוי האקלים. עם עליית הטמפרטורות העולמית גם טמפרטורת מי הים עולה, והמינים המקומיים לא מסוגלים לעמוד בתנאי החום החדשים. המינים הפולשים, לעומת זאת, מגיעים כאמור מים סוף ומהאוקיינוס ההודי,  בהם טמפרטורת המים גבוהה משמעותית מזאת שבים התיכון. לכן, הפולשים מורגלים יותר לחום – ומסוגלים לשרוד טוב יותר במים החמים.

מי שמכיר את הים התיכון כבר עשרות שנים יכול להרגיש בעצמו בשינויים. "אנשים אומרים שהים התיכון הפך למשעמם, שאין מה לראות בו", אומר רילוב. "הכל נראה היום כמו מדבר. האצות הרבה יותר דלות משהיו, והרבה מהדגים הגדולים שהיו אינם – כי דגו אותם". כמובן שהים עדיין עשיר במינים, אבל בכדי לראות רבים מהם צריך להתבונן ממש מקרוב, ורבים מהם פולשים מים סוף.

ללמוד לקבל את המינים הפולשים?

עתידן של השוניות הסלעיות לא נראה ורוד במיוחד. החוקרים צופים שהידרדרות השוניות תתקדם בהדרגה מערבה, לחלקים אחרים של הים התיכון. גם בישראל המצב צפוי רק להחמיר בשנים הקרובות. "לדעתי, מינים מקומיים ימשיכו להיעלם ככל שהטמפרטורות יעלו, ומינים פולשים ימשיכו להתבסס", אומר רילוב. "יכול להיות אפילו שהמים יהפכו לחמים מדי גם עבור חלק מהמינים הפולשים".

רילוב וצוותו ממשיכים לחקור את הנושא, ומנסים כיום להבין יותר מהי משמעותם של השינויים שחלו בשוניות. כך למשל, הצוות חוקר לעומק כיצד מתפקדת חברה שנשלטת על ידי מינים פולשים, בהשוואה לכזו שנשלטת על ידי מינים מקומיים.

בינתיים, רילוב בעד הכרזה על אזורים נוספים כשמורות טבע ימיות, על מנת להילחם, לפחות, בדיג היתר, וכך לשמור במשהו על יציבות המערכת האקולוגית. כיום, רבע אחוז בלבד מהמים הטריטוריאליים של ישראל מוגנים על ידי שמורות. לשם השוואה, ביבשה, כ-20 אחוז מהשטח הוא שמורות טבע. "השמורה עובדת", אומר רילוב. "כשצוללים שם רואים עולם אחר. השמורות שומרות על חלק ממרכיבי המערכת, הן מגנות על הטורפים הגדולים, שמאוד חשובים במערכת, ויכולות לייצב אותה".

עם זאת, שמורות הטבע לא יכולות לפתור את כל הבעיות שמהן סובלות השוניות החופיות, הן לא צפויות לעצור את ההגירה הלספסית וכמובן שגם לא את שינוי האקלים. לכן, מעלים החוקרים הצעה יוצאת דופן. "בים שמתחמם, כשמינים מקומיים נעלמים, ייתכן שחלק מהמינים הפולשים דווקא יוכלו להחליף את הפונקציות במערכת האקולוגית שמילאו עד כה המינים המקומיים הרגישים שנעלמים בשל התחממות המים", אומר רילוב. "אין ברירה וצריך לשנות דיסקט, לחשוב באופן אקולוגי יותר, לא לחשוב רק על להגן בכוח על מינים שאין הרבה סיכוי שימשיכו להתקיים לאור השינויים הגלובליים – אלא לחשוב על איך לשמור על התפקוד של המערכת בכללותה, ועל השירותים שהיא מספקת לנו", הוא מסכם.