לישון, לאכול, לישון עוד קצת, להתעורר לאכול, להתנמנם וחוזר חלילה. נשמע כמו החיים האידיאלים, לא? יש חיה שבשבילה הפנטזיה הזו היא גם המציאות, או לפחות – היא היתה כזו עד לאחרונה: מדובר על הקואלות, חיות הכיס האפורות והאהובות מחצי הכדור הדרומי. השנים האחרונות הין קשות לקואלות: הן התחילו לסבול מצמא. מי אשם בכך? נכון מאוד, שינוי האקלים.
הקואלה היא אחד מהמינים האנדמיים של יבשת אוסטרליה (בעלי תפוצה המוגבלת אך ורק לאזור מצומצם זה), והיא מתקיימת כיום אך ורק בתחומן של ארבע מדינות אוסטרליות: קווינסלנד, ויקטוריה, ניו סאות׳ וויילס ומדינת אוסטרליה הדרומית. הקואלה היא חיית כיס, שבדומה לקנגורו, ולעוד מינים ייחודיים לאוסטרליה (בעיקר), צאצאיה נולדים לאחר הריון קצר יחסית, כשהם עדיין אינם מפותחים לחלוטין, וממשיכים להתפתח במעין כיס שנמצא על בטן האם. רמת הפעילות של הקואלות היא נמוכה יחסית, והן אינן מרבות לזוז ממקום למקום: את מרבית חייהן הן מבלות על ענפי עצי האקליפטוס, שם הן עוסקות חליפין בעיקר בשינה ובבליסת עלי העץ. סוג המזון הזה גורם לקואלה לחילוף חומרים אטי, והוא המקנה להן את אופיין הישנוני למדי – זאת בניגוד למיתוס המוכר, שלפיו האופי הרגוע הזה נגרם כיוון שהעלים הם בעלי תכונות מסממות.
מי רוקן את המים?
עד כה, הקואלות הסתדרו לא רע למרות הישנוניות המפורסמת הזאת. הקואלות חיו בצמרות עצי האקליפטוס ולא נאלצו לרדת מהם כמעט כלל – פרט למעבר מעץ לעץ לעתים בחיפוש אחר עלים מובחרים ומזינים – כיוון שאת כל מרכיבי התזונה הנדרשים להן הן קיבלו מעלי האקליפטוס. היות ותכולת המים של העלים היא גבוהה יחסית מטבעה, הקואלות לא היו צריכות לרדת מהעץ אפילו על מנת לשתות מים. זה, אגב, הוא גם המקור לשמה, שמשמעותו בשפה הילידית של האבוריג׳ינים באוסטרליה היא ״ללא מים״. אבל בשנים האחרונות הכול השתנה: שינוי האקלים גורם ליותר ויותר בצורות וגלי חום באוסטרליה, עובדה שמאלצת את הקואלות לחפש מים ממקורות נוספים מלבד העלים כדי לשרוד.
בניסוי שערכו חוקרים מאוניברסיטת סידני הם הציבו במספר נקודות בחווה בעיירה גונדה שבניו סאות׳ וויילס – אזור שבו אוכלוסיית הקואלות גדולה יחסית – אגני מים שלצידם מצלמות מעקב, וביקשו לבדוק האם הקואלות ינצלו את ההזמנה ויגיעו לשתות. ואכן, במהלך חודשי הסתיו והחורף האוסטרלי צפו החוקרים בתיעוד של יותר ממאה מקרים שבהם קואלות ירדו ביום ובלילה לשתות מאגני המים לפרקי זמן של כ-10 דקות בממוצע, תוך שהן מסתכנות בחשיפה ממושכת יחסית לטורפים פוטנציאליים. לטענת החוקרים, ככל שעברו יותר ימים ללא גשם, זמן השהייה של הקואלות בתחנות השתייה התארך.
החוקרים משערים שבמהלך חודשי הקיץ החמים והיבשים באוסטרליה הקואלות יאלצו להסתמך על שתיית המים אף יותר מאשר בחורף, וככל ששינוי האקלים יביא לגלי חום ולבצורות חמורות יותר הן יצטרכו למצוא עוד פתרונות לשתיית מים, כיוון שתכולת המים בעלי האקליפטוס לא תוכל ככל הנראה לספק עוד את הצמא שלהן לבדה.
קואלות בערפל
עד לשנות ה-30 של המאה ה-20 היו הקואלות נתונות לציד מאסיבי – בעיקר עבור פרוותן, ואוכלוסייתן הצטמצמה מכמה מיליונים לכמה מאות אלפים בטבע (לטענת הקרן האוסטרלית לקואלות, המצב חמור הרבה יותר, והם מעריכים שמספרן עומד כיום על פחות מ-50 אלף פרטים). הקואלה מוגדרת החל משנת 2012 בסטטוס ״פגיע״ ברשימת המינים בסיכון של IUCN, כיוון שלפי הערכות במהלך 18-24 השנים שקדמו לה (משך חייהם של שלושה דורות של קואלות) אוכלוסייתן הצטמצמה בכ-28 אחוז. ככל שאיום שינוי האקלים יגבר, האיום על הקואלות – לצערנו – ילך ויגבר גם הוא, ומומחים מעריכים שבמהלך 20-30 השנים הקרובות קצב ההצטמצמות שלהן צפוי לעלות אף יותר, עקב שינוי האקלים והתגברות איומים נוספים כדוגמת התמעטות אזורי המחיה שלהן.
בינתיים, חוץ מלנסות להאט את קצב שינוי האקלים גם עבורם וגם עבורנו, המעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לפחות לחשוב על דרכים בטוחות לתת להן קצת מים לשתייה.
