תארו לכם שהיינו יכולים לשלוט על האקלים ועל מזג האוויר. נוכל לבחור את הטמפרטורות הרצויות לנו בקיץ ובחורף. נחליט כמה גשם ירד והיכן והאם נרצה שתהיה לנו שכבת שלג מושלמת באתר הסקי שאליו אנו מעוניינים לצאת לחופשה משפחתית. ואולי נרצה שהגשם ירד רק בלילה או רק בשדות שבהם אנו מגדלים תבואה חקלאית.

הרעיונות של שליטה אנושית בגורם ההפכפך הזה שנקרא מזג אוויר מתגלגלים כבר דורות במחשבה האנושית, בבחינת הניצחון האולטימטיבי של האדם על הטבע. ספרו של ז'ול וורן, "הפוך על פיו" (1889) עסק בניסיון לשנות את זווית סיבוב כדור הארץ סביב השמש וכך להביא לכינונו של עולם נטול עונות, ללא קיץ וחורף. למזלנו, הרעיון של ורן, שנכשל גם בספר עצמו בשל טעות חישובית קלה, אינו ישים גם בימינו.

הקריאות להגיע לשליטה אנושית בתהליכים אקלימיים גוברות מאוד בשנים האחרונות עם התרבות ההשלכות של שינוי האקלים על עולמנו וחיינו, ועם ההבנה ההולכת וגוברת אצל חלק ממדעני האקלים ושל הוגי דעות בתחום, לפיה נזדקק לכלים נוספים כדי למנוע את ההרס העצום ששינוי האקלים טומן בחובו. כבר כיום ברור שהסיכוי שנעמוד ביעד הפחתה של 2 מעלות צלזיוס כפי שקבעה וועידת פריס, כל שכן עמידה ביעד של 1.5 מעלות צלזיוס כפי שהחתומות על הסכם פריס אמרו שתשאפנה אליו, הולך ומתרחק מאתנו. בחיבור סך כל ההתחייבויות להפחתת פליטות של מדינות העולם בהסכם פריס עולה כי נעמוד רק בכשליש מהיעד הנדרש של 2 מעלות צלזיוס.

הפחתה והסתגלות

שני כלים מרכזיים משמשים אותנו כיום במאבק בשינוי האקלים: הכלי הראשון הוא הפחתה (הפחתת פליטת כמות גזי החממה ובעיקר CO2 שנחשב לגז החממה העיקרי), שנעשית על ידי מעבר לאנרגיות מתחדשות, התייעלות אנרגטית, הגברת השימוש בתחבורה ציבורית, מעבר לתזונה מן הצומח ועוד. הלכי השני, הוא הסתגלות, תפיסה שבשורשה מגולם הרעיון שאנו חיים בעולם המושפע באופן גובר משינוי האקלים ושעלינו להתאים את עצמנו למציאות החדשה, על ידי מעבר לשימוש בזני צמחים העמידים לבצורות ויובש, נקיטת צעדים למניעת ולהתמודדות עם שיטפונות והצפות  ועוד.

עם זאת, יש מי שסוברים שכלים אלו אינם מספקים כדי למנוע את המשך התחממות כדור הארץ, ועלינו לאמץ כלים חדשים מתחום הנדסת האקלים.

הנדסת אקלים היא התערבות אנושית רחבת ממדים בתהליכים אקלימיים לצורך מיתון השפעות מעשי ידי אדם על האקלים. שתי גישות עיקריות קיימות היום בנושא זה. הראשונה הינה "ניהול קרינת שמש", שדוגלת בהפחתת הקרינה הכנסת לאטמוספרה על ידי הגברת כמויות של חלקיקים בשכבות העליונות שלה. חלקיקים אלו יחזירו חלק מקרינת השמש. בצורה זו ניתן ליצור הורדה נגדית של הטמפרטורות.

הגישה השנייה נקראת "סילוק פחמן דו-חמצני" והעיקרון המנחה שלה הוא סילוק של הגז המרכזי הגורם לבעיית ההתחממות הגלובלית. יש מספר רעיונות להשיג תוצאה זו: החל בשיטות "טבעיות" כגון ייעור וייעור מחדש – דבר שיביא לספיחת CO2 מהאטמוספרה; שינוי שיטות גידול חקלאיות כך שיתאפשר לאדמה לספוג לקרבה CO2; גידול יבולים מהונדסים גנטית, שרפתם לייצור אנרגיה ולכידת ה CO2 שנפלט בתהליך לצורך אכסונו בבטן האדמה או בעומק הים;  דרך זריעת האוקיינוסים בברזל כדי להאיץ את גידול אצות כמקור לספיחת פחמן דו חמצני; וכלה בבניית מכונות ענק שתסננה את האוויר מה CO2 ותעברנה אותו לבטן האדמה או לתחתית האוקיינוסים.

הטכנולוגיה תפתור הכול?

אצל רבים מעוררת המחשבה על הנדסת אקלים, ובצדק, חלחלה עמוקה ויש התנגדות עזה לרעיון. המתנגדים טוענים שמדובר בטכנולוגיות שמעולם לא נוסו ושלא ניתן לשער כיצד תראה השפעתן לטווח קצר ובוודאי לטווחים הבינוני והארוך ושאין מספיק מודלים מבוססים היכולים לנבא את השפעתם והסיכונים שבהפעלתם הם עצומים. המתנגדים מעלים חשש שהמחשבה שהטכנולוגיה והמוח האנושי יכולים לפתור לנו כל בעיה תאט את מאמצי ההפחתה ותעודד מדינות להימנע מיעדי הפחת פליטות שאפתניים יותר.

בין שתי הגישות להנדסת אקלים יש הבדלים עצומים באשר ליכולת ליישמן בקנה מידה גלובלי, הן מהבחינה הטכנולוגית והתקציבית והן משיקולים של יחסים בינלאומיים. ברור, לדוגמה, שמדינות שרוצות לייער בהיקפים נרחבים בשטחן יכולות לעשות זאת ללא צורך בהסכמה בינלאומית. עם זאת, שימוש בטכנולוגיה של זריעת עננים, חוצה גבולות ונעשה במרחב השייך לכולנו – האטמוספרה.

אנו לא נכריע כאן בסוגיה האם הנדסת אקלים היא נחוצה או לא, ואם כן אילו שיטות צריכות להיות בשימוש ובאיזה מינון ושילוב ביניהן. עם זאת, נדגיש כי מדובר בנושא חשוב ביותר שמצריך הסכמה ותיאום בינלאומיים. מצב שבו מדינה מסוימת מחליטה על דעת עצמה להשתמש בשיטות מתחום ניהול קרינת שמש כדי לאפשר המשך צמיחתה הכלכלית המבוססת שימוש באנרגיות המבוססות של דלקי מאובנים, או כזה שבו מדינה אחרת המעוניינת שהעולם ימשיך לצרוך את הנפט שהיא מפיקה תנקוט באופן עצמי בהורדת כמות הקרינה הנכנסת לאטמוספרה, כדי להפחית את הצורך במעבר לאנרגיות חלופיות –  הוא מדאיג ביותר. למעשה, גם חברות בינלאומיות גדולות או ארגונים לא ממשלתיים עלולים להתחיל עם הנדסת אקלים ללא בקרה והסכמה בינלאומית – כיצד זה ישפיע על מערכות יחסים בין מדינות וארגונים?

המודעות עדיין נמוכה

בעוד שנושא הנדסת האקלים מעסיק יותר ויותר את הקהילה המדעית, הרי שהמודעות אליו בקרב ממשלות, דיפלומטים וארגונים בינלאומיים היא עדיין נמוכה. לא ברור מי המנגנונים הבינלאומיים שיצטרכו לטפל בנושא, מה המסגרות של החוק הבינלאומי העומדות לרשותנו ובאילו תקדימים נוכל להשתמש כדי להגיע להסכמות ולמנוע סכסוכים ואף מלחמות סביב הנושא הזה של הנדסת אקלים. מה שנראה כוודאי כיום הוא שהעיסוק בהנדסת אקלים, כגישה נוספת למאבק בשינוי האקלים, יילך ויתעצם עם הזמן, ויחייב את הקהילה הבינלאומית לדבר עליו ולהגיע להסכמות גם בכלים של דיפלומטיה גלובלית. הוא יצריך הקמת מנגנוני תיאום מוסכמים והרבה מאוד שיתוף פעולה בין הקהילה המדעית לבין ממשלות ודיפלומטים.

צומת הדרכים שבו נצטרך להחליט על דרכנו: הנדסת אקלים כן או לא, הולך ומתקרב במהירות, ואין בידינו כיום אף מפה או מצפן מספיק טובים כדי לעזור לנו לבחור את הדרך הנכונה. יתרה מכך, אנו הולכים לעבר הצומת הזה מפורדים, כל אחד לעצמו ובקצבו, מבלי שאנו עוצרים ולו לרגע קט כדי להתייעץ בינינו ולקבל החלטות מושכלות ומוסכמות על כולם.

הכותב הוא שגריר, ראש חטיבת אפריקה במשרד החוץ, ומרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה בנושא השלכות שינוי האקלים על היחב"ל