הוא נמצא בשבעה אתרים שונים באנגליה ומשגשג גם בברלין ובטייוואן. הוא נטוע בדרום אפריקה, בארגנטינה, בצ'ילה, ביפן, בדרום קוריאה ובשלוש ערים באוסטרליה. הוא פורח גם פעמיים בסין, שלוש פעמים בקנדה וב-11 מקומות שונים בארצות הברית. למעשה, הוא נמצא בכל יבשת מלבד אנטרקטיקה ואפילו ביקר בתחנת החלל הבינלאומית. אז איך עץ אחד יכול להיות בכל כך הרבה מקומות בו-זמנית? כנראה שאם מדובר בעץ שהעניק השראה לאחד מחוקי הפיזיקה המוכרים ביותר, הוא יכול ללעוג גם לרצף המרחב-זמן.
העץ הנודד הזה הוא עץ תפוח מהזן Flower of Kent, שככל הנראה העניק ב-1665 השראה לאייזק ניוטון לשאול את עצמו מדוע הפרי שעל ענפיו נופל דווקא אל האדמה. 32 שנה לאחר מכן ניוטון פירסם את חוק הכבידה האוניברסלי שלו. מדובר בפרק זמן ממושך למדי ובדרך מדעית מלאה באתגרים, אבל הם מתגמדים לעומת הדרך שעשו עץ התפוח שלו וצאצאיו מסביב לעולם במאות השנים שחלפו מאז.
מיתוס או סתם אגדה?
על פי הסברה המקובלת, עץ התפוח האגדי הזה היה ממוקם באחוזת וולסתורפ בלינקולנשייר שבאנגליה, בבית משפחתו העתיק של ניוטון. לא ברור אם התפוח אכן נפל על אחד הראשים המדעיים המבריקים ביותר בהיסטוריה האנושית או שמא מדובר במיתוס שניוטון עצמו נהנה לטפח, אבל הסיפור על "עץ כוח המשיכה" תפס לו אחיזה והיום כבר קשה להפריד בין האגדה למציאות.
איורים, שרטוטים וציורים שונים של ביתו של ניוטון הציגו לאורך השנים עץ תפוח אחד שיכול להתאים מבחינת מיקומו, גודלו וגילו לסיפור המוכר והידוע ולכן הוא זה שזכה לכבוד. העץ ניטע בגינת הבית ב-1650 ועמד שם גאה וזקוף עד 1816, אז פגעה בו סופה קשה שגרמה לו לקרוס חלקית. שברי העץ שימשו להכנת כיסא וכפיסים אחרים נמכרו כמזכרות. בנוסף, נלקחו מהעץ כמה ייחורים ששימשו ליצירת "עותקים" מושלמים של עץ הכבידה המקורי.
עותק אחד שכזה, שהיכה שורשים בתחנת מחקר בוטנית בשם איסט מולינג שבאנגליה ב-1930 הוא העץ ששלח העתקים נוספים וזרעים לעשרות מקומות ברחבי הגלובוס. אוניברסיטאות, מצפי כוכבים, מכוני מחקר וגנים בוטניים השתוקקו לארח בשטחם את עץ הכבידה הידוע, שיעניק לממסד שלהם מעט מכובדות היסטורית וקצת ירוק בעיניים.
התשוקה הזאת לעצים של ניוטון יצרה שוק תחרותי לצאצאי העץ המקורי – המקור לרוב העצים הצעירים הוא עדיין הגן באיסט מולינג – ומובן שגם שוק של העתקים וזיופים. כך היה עם עץ ניוטון שגדל במועצה הלאומית למחקר בקנדה, שהתגאתה בעץ כבידה עם תעודות וגילתה לאחר זמן מה שהעץ שלה אפילו לא משתייך לאותו זן של העץ של ניוטון ("פרח של קנט").
מפה שמציגה את צאצאי עץ הכבידה של ניוטון מסביב לעולם:
ההודים גם רוצים
במקרים אחרים, למרות כל ההשקעה הכספית והרצון הטוב, עצי הכבידה פשוט לא מסכימים להתיישב בביתם החדש. כך קרה במרכז הבין-אוניברסיטאי לאסטרונומיה ואסטרופיזיקה בפונה, הודו. ראשי המרכז קיוו שעץ הכבידה יצמח בסמוך לפסל של ניוטון שהוצב שם, אך כנראה שתנאי מזג האוויר בפונה, השונים מאוד מאלו ששררו בגינה המוריקה של סר אייזק באנגליה, לא נעמו לצאצא של העץ המקורי. ניסיונות רבים לאקלם אותו בהודו לא צלחו במשך שנים, עד ששתיל אחד עיקש נאחז באדמה והתחיל לצמוח באדמה הזרה. אולם החגיגות היו מוקדמות. למרות המאמצים הרבים שהוקדשו לעץ המיוחס (שכללו הקמת צליות מיוחדות לסוכך עליו מהשמש ההודית הקופחת וייבוא של אדמה מתאימה מאנגליה), אחרי עשר שנים של צמיחה אטית ואי-אלו פירות שנאכלו ברוב טקס, העץ נכנע וקמל.
ההודים לא ויתרו עדיין על חלום עץ הכבידה שלהם והם הודיעו שהם ישתמשו בידע ובניסיון של מחלקת הבוטניקה שלהם כדי להכליא אותו עם עץ תפוח מקומי וכך ליצור זן עמיד יותר של העץ של ניוטון, כזה שיתאים לתנאים החדשים וגם לזיהום האוויר בפונה המתפתחת ולהשפעות שינוי האקלים על האזור.
כך, 444 שנה אחרי שפרי אחד נפל (אולי) על ראשו של אדם אחד, סיפורו של עץ התפוח ממשיך להעסיק במידה זו או אחרת את עולם המדע. אז מי אמר שלמדענים אין לב ורגש?
אגב, מי שניסו לטעום את פירותיו של עץ הכבידה מספרים שהתענוג לא גדול במיוחד. הפירות אמנם גדולים ויפים, אבל המרקם שלהם קמחי והטעם תפל למדי. בימיו של ניוטון הם שימשו כנראה בעיקר לבישול.
