הבלוג השיתופי / כותבים אורחים

בין טוסקנה לקרית הממשלה

20 בנובמבר 2016

גל רומנו, עמיתת ממשק במחזור ה':

בשנתיים האחרונות כתבתי מעט מאד. רק עכשיו, בסיומה של שנה אינטנסיבית במיוחד, אני שוב עושה את הדבר האהוב עלי ביותר – יושבת בעיר זרה וכותבת. את השורות האלו אני כותבת מתוך חלל עבודה פתוח בארצו (Arezzo), עיר קטנה בטוסקנה. חלל העבודה ממוקם במבנה עתיק של העיר שעבר הסבה למרכז נעים המשלב ישן וחדש. את הרחובות סביבו הם רוצים לשפץ ולהפוך לסביבה אורבנית שמעודדת הליכה ומשמרת את המבנים העתיקים. כמו בארצו, הנטייה היום בכל אירופה היא לצמצם את הכבישים בתוך הערים ולהרחיב את המדרכות, כך שבתי קפה יוכלו להוציא את הכיסאות למדרכה ולמשוך תושבים ותיירים ליהנות מהיופי האורבני ומחנויות הבוטיק הקטנות בצדי הרחובות.

נקודת המבט הזאת, שהיום אני רואה דרכה כל מקום שאני מבקרת בו, התעצבה והתחדדה אצלי בשנה האחרונה, הודות לתכנית מיוחדת שלקחתי בה חלק בשנה האחרונה: ממשק.

תמיד חשבתי שכשאגיע לגיל 40 אצא לפנסיה ואתפנה לגדל ילדים. אבל אחרי השנה שעברה עלי בתכנית ממשק כבר לא בא לי פנסיה. בא לי לכבוש את העולם בסערה, לשנות, לעשות, לשפר ולהפוך אותו למקום טוב יותר. השנה הזאת החזירה לי את התחושה שאני מסוגלת לעשות הכול. וזאת תחושה מדהימה.

ערכים ומוטיבציה

בהתחלה לא ממש הייתי בטוחה שאני רוצה להיות חלק מהתכנית. לפני שנה וחצי, כששמעתי על ממשק, הבנתי שמדובר בהזדמנות חד פעמית להיכנס למשרדי הממשלה ולהשפיע על מקבלי ההחלטות, אבל לא ידעתי אם אני רוצה לקחת את ההזדמנות הזאת. הייתי בת 38, איבדתי את אבא שלי לאחר מלחמה של שנתיים מול סרטן אלים במיוחד, וידעתי שמחכה לי תקופה קשה ומאתגרת מבחינה אישית. הייתי מותשת וכל מה שרציתי זה לנוח. הרעיון של כניסה לשנה אינטנסיבית של הכשרה וייעוץ במשרד ממשלתי גרם לי רק לרצות להשתבלל עוד יותר בתוך עצמי.

עם זאת, איזשהו קול פנימי דחף אותי להמשיך בהליך המיונים. וזה לא היה הליך פשוט: כתיבת חיבורים על עצמי, כתיבת עבודה בתחום מחקר שלא הכרתי, ראיונות אישיים, דינמיקה קבוצתית, בניית מגדלים מספגטי ועוד ראיונות אישיים, התלבטויות והתחבטויות, עד שבסוף נבחרנו – עשרת המופלאים של ממשק. היה ברור שנבחרנו בפינצטה. כולם חכמים, מוכשרים, כריזמטיים, משכילים, מצחיקים, שנונים, ייצוגיים וערכיים. חשתי גאווה גדולה להיות חלק מהקבוצה הזו. שמחתי שלא ויתרתי.

גל רומנו
גל רומנו בכנסת. רוצה לכבוש את העולם בסערה.

 

אחר הכשרה קצרה התחלתי לעבוד במשרד הפנים ולהפתעתי גיליתי עובדי ממשלה נמרצים וחדורי ערכים ומוטיבציה. לפני זה דמיינתי לי שיהיו שם עשרות פקידים מנומנמים, טובלים ביסקוויטים בתה וממתינים שיגמר היום. בפועל, המצב ממש שונה. עבדתי עם אנשים נמרצים, חלקם יוצאי התכנית המעולה "צוערים לשלטון המדינה" וחלקם קצת יותר מבוגרים ומנוסים. כולם מוכשרים, מקצועיים, חכמים ורק מחכים להזדמנויות ליצור קשרים חדשים ושיתופי פעולה פוריים. זו היתה קרקע מעולה לביצוע המשימה לה נדרשתי – כתיבת מחקר על כלכלת השלטון המקומי והבנת הגורמים המשפיעים על פערים סוציואקונומיים בין רשויות שונות בישראל.

שוב הופתעתי. בניגוד למה שחשבתי על משרדי הממשלה, ניתנה לי אפשרות לבטא את כל מה שחשבתי, גם אם היה מדובר בביקורת וגם אם הצבעתי על כשלים. קיבלתי הקשבה מלאה ורוח גבית הן ממינהל שלטון מקומי במשרד הפנים והן מתכנית ממשק. יותר מכך, לא די שנתבקשתי להצביע על טעויות שנעשו והאתגרים בפניהם ניצב השלטון המקומי כיום, נתבקשתי גם להציע פתרונות.

המחקר, שנערך בשיתוף עם מנהל האגף לפיתוח כלכלי וסגן מנהל המינהל לשלטון מקומי, פורסם באתר משרד הפנים. מאמר נוסף שלי על פיתוח סביבתי כמנוף לצמיחה כלכלית פורסם אף הוא. גאווה גדולה.

המחקר זכה לתגובות רבות. רובן ככולן תומכות ונלהבות. חלק העירו הערות מקצועיות חשובות ואני מודה להם על כך. חלק הביעו את עמדתם לגבי כלכלת השלטון המקומי ופתחו דיון שהוא מבורך וחשוב בעיני. אם המחקר שלנו תרם משהו לדיון הזה, פתח או אפשר אותו, אז לפחות חלק מהמשימה הושגה.

מתחילים לראות שינוי

אני יודעת שהסקפטיים בינכם יחשבו שאני "שתולה" או שמישהו שילם לי כדי לכתוב את הפוסט הזה. אחרים יטענו שאני נאיבית. אבל אני לא זה ולא זה (טוב, אולי קצת נאיבית לפעמים). אבל באמת היה חשוב לי שידעו שאנחנו בידיים טובות. לפחות הרבה יותר טובות ממה שיש נטייה לחשוב על עובדי הממשלה.

בישראל אין אמון בעובדי ציבור. חלקם רכשו את חוסר האמון הזה בצדק, עשו דברים נוראיים ונענשו או ראויים להיענש על כך. אלה האנשים שהתקשורת מדברת עליהם ומספרת את סיפורם שוב ושוב. אבל הם מיעוט קטן. מרבית עובדי הציבור (לפחות אלו שיצא לי ולחבריי בממשק לעבוד אתם) הם אנשים הגונים, מוכשרים וערכיים. גם אם אני לא מסכימה עם דעותיהם (ומטבע הדברים, יש הרבה אי הסכמות בתחום זה) אני יכולה להגיד בבטחה שכל מי שנתקלתי בו במשרדי הממשלה פועל מתוך תחושת שליחות להפוך את המדינה למקום יותר טוב. זו תחושה מדהימה לעבוד במקום כזה.

למדתי המון בשנה הזו והיא פתחה בפני דלתות שאפילו לא חשבתי לדפוק עליהן. השתתפתי ביוזמה עצומה של UN Habitat שהוציא אל הפועל משרד הבינוי והשיכון יחד עם הג'וינט. יחד עם מנהל האגף לפיתוח כלכלי הובלנו צוות לפיתוח כלכלי עירוני. הצוות כלל בכירים ומומחים מתחומים שונים והתוצרים שלו יוצגו בוועידה של האו"ם בקיטו. המחשבה שהרעיונות של הצוות שהובלתי ישפיעו על העירוניות בישראל ממלאת אותי סיפוק. נפלה בחלקי זכות גדולה להיות חלק מתהליך מדהים שקורה בעולם ושקושר בין עירוניות טובה, חברה, כלכלה וסביבה. את השינוי אנחנו כבר מתחילים לראות ואני מקווה שנמשיך ונהפוך כל עיר בישראל למקום שנעים, נוח, בריא ומקיים לחיות בו. בדומה לכיוון שלקחו האירופאים – מתן עדיפות להולכי רגל ולא למכוניות. יותר ויותר מתכננים וראשי ערים בארץ מתחילים להבין את היתרון הכלכלי והחברתי שיש בתכנון רחובות עם מסחר ובתי קפה בקומת הקרקע הפונים אל הולכי הרגל, במקום חומות גבוהות שמאחוריהן מסתתרים מגדלים.

תכנית ממשק הסתיימה לאחרונה. אירוע הסיום חל בדיוק ביום הולדת 40 שלי. זו היתה שנה משמעותית מבחינות כל כך רבות, שאני מקווה שתבשר על עשור משמעותי ומהנה לפחות כמו השנה שקדמה לו. אני נכנסת לעשור החדש עם תחושת שאפשר לעשות הכול, שאפילו השמיים הם לא הגבול.

 

הטקסט התפרסם לראשונה בבלוג מארון הקודש לפסל החירות.