גיא גבע

גיא גבע (ישראל, 1973) למד אמנות וציור אצל שמעון אבני וכן תאוריה של האמנות לצד לימודי פיסיקה באוניברסיטת תל-אביב. כיום עובד כמדריך ומורה פרטי לצילום, מתמחה בצילום שחור-לבן וצילום אמנותי. בנוסף, עוסק בצילום נוף מקצועי (תערוכות עם יצירותיו הוצגו בניו יורק, במיאמי, בפריס, בלונדון ובניו זילנד וגם באתר של חברת "ניקון העולמית וכן באתרים של חברות מקצועיות למכירת ציוד טיולים).

לכל הפוסטים של גיא גבע
28 בפברואר 2016

למה דווקא צילום נוף?

במשך שנים אני אוהב לצאת לטייל וללון בשטח. כשהתחלתי לצלם צילומי טבע, הכול עניין אותי: חרקים, פרחים, ציפורים ונוף. כל אחד מהם דורש ציוד מסוים וידע מסוג אחר. עם הזמן גיליתי שיש דברים בטבע שמושכים אותי יותר וכאלה שפחות, וציוד הצילום שיצאתי אתו לשטח הותאם לנושאי הצילום שאהבתי.

בסופו של דבר צילום נוף תפס אותי יותר ויותר ובזה התמקדתי. למה דווקא נוף? זה לא בגלל נוחות. כמו בכל תחום של צילום טבע, גם בצילום נוף יש צורך להיות בשטח שעות רבות, לפעמים תחת השמש הקופחת או בשיא הקור. לעתים הצלם נדרש ללכת עשרות קילומטרים ברגל, עם משקל רב על הגב, כדי להצליח להגיע למקומות הנידחים ביותר. יש גם צורך בסבלנות רבה עד שתופסים את הרגע הנכון לתיעוד.

אז למה דווקא נוף? עם הזמן הבנתי שמה שמושך אותי אל צילומי הנוף זו הענווה אל מול המרחב העצום, ההבנה עד כמה אני פגיע, חסר אונים ובמידה מסוימת חסר חשיבות מול כוחם של איתני הטבע. אם הצלחת ליהנות מגודלו ומעוצמתו של הטבע והנוף, גם אם הוא פראי ולעתים מאיים, הרי שחזרת עם חלק מנשמתו של הטבע הביתה.

בשנה האחרונה, בין צילום לצילום, קלטתי שאני מחפש אחר הגדרת הזמן. את התהליך הזה אני עושה, למשל, באמצעות החיפוש אחר גוון הצבע "הנכון" של הרגעים הראשונים של אור הבוקר, כשהשמיים רק נצבעים באור ראשון – זה הגוון שמייצג את תחילת היום ואת החיים עצמם (בדומה לשדות הצבע של מארק רותקו). אני מחפש גם את אותו רגע מיוחד שבו השמש רק עולה ושבו פרטי נוף מתחילים להתגלות. גילתי שחשיפות ממושכות יכולות לתאר את הזמן שנע קדימה, את כמות האור שעולה עם כל דקה שעוברת, את הצבעים של שקיעת היום ואת הזמן שהולך ונגמר. האור מתאר את סך ההיסטוריה של היום שחלף, את הלילה שנע במהירות עם אור הכוכבים, את הזמן שבו אפשר לראות בצורה ברורה ביותר עד כמה קטנים אנחנו ביחס לעולם.

Water fossil - לעתים קרובות, כאשר אנו רואים תמונה, אנו כמעט ולא רואים את המאמץ שנדרש לצלם אותה. תסתכלו על תמונת הנוף הזאת: כדי לצלם אותה נסעתי פעמים רבות לאותה נקודה לפני הזריחה, כדי להמתין שעות בקור עד שאוכל להשיג את הצילום שרציתי. ביום האחרון, היתה גאות חזקה והרוחות יצרו גלים גדולים, שניתזו שוב ושוב עלי ועל הציוד שלי. אחרי שעתיים ארוכות של מאבק ברטיבות ובקור, השגתי את הצילום שרציתי.
Time is on the run - נחל חרמון בחורף זורם במלוא עוצמתו. אחרי שטיילתי הלוך ושוב לאורך הנחל הבנתי שאם יש משהו שמתאר את תנועת הזמן שחולף הרי שזאת תנועת המים. התמונה צולמה מעל הגשר התלוי עם ראש חצובה שיצא ותלה את גוף המצלמה באוויר בזווית של תשעים מעלות ישר מעל הנחל הזורם במלוא עוצמתו.
The cloud explode - בוקר יום חורפי. ענני גשם מתחילים לגדול ולתפוח עם כל שעה שעוברת והשמים הכחולים נעלמים ונראים כאילו הם הולכים להתפוצץ בכל רגע. בחרתי לצלם בשחור לבן עם פילטר אדום וקונטרסט חזק על מנת להדגיש את עוצמת הרגע בעדשת 300 מ"מ שמשמשת אותי לצילומים אטמוספריים.
Sea of blue feeling - חוף ג'אסר-אזרקה בדרך לחיפה. כדי להשיג את הצילום הזה הגעתי יום לפני כן על מנת למצוא את המקום הכי אידאלי לצילום זריחה. הלכתי הלוך ושוב במשך של כמה שעות למצוא את המקום הנכון. אחרי לילה של רוחות וגאות שכמעט עלתה על האוהל, ועם חול בכל בגדי ובאוכל, קמתי בשלוש בבוקר כדי להתחיל לצלם. נכנסתי אולי עשרים מטר לתוך המים עם פנס ראש בחושך מוחלט רק לגלות שהמקום שמצאתי יום לפני שקוע עמוק בגאות. אחרי שמצאתי את עצמי שוקע במים עם כל הציוד יותר מפעם אחת, שיניתי את המיקום שלי והלכתי עוד שעה למיקום חדש. גם שם המים היו עמוקים ולקח לי עוד חצי שעה של הליכה על סלעים חלקלקים מאצות כדי למצוא סלע יבש מספיק להניח עליו את תיק הטיולים הגדול שהיה איתי ואת ציוד הצילום הרב. נכנסתי למים בגובה האגן תחת רסס הגלים בשביל התמונה הזאת בשעה שאור השמש רק מעלים את הלילה השחור וצובע את השמים והמים בכחול עמוק.
Me and everything caught in the stars - אחרי יום הליכה ארוך (אני מטייל הרבה ונכנס עמוק לתוך השטח להשיג את הצילום שאני רוצה) הקמתי את האוהל בחשכה ברוח הקרה של יום חורף עם שמיים צלולים וקרים. העמדתי את ציוד הצילום במשך שעה בזמן שאני מקים את האוהל ומכין סוף סוף משהו לאכול. הרגשתי שרק אני והשמיים הקרים תקועים על ראש הגבעה לבד.
דרומית לדימונה, קרוב לשטחי אש של צה"ל. הקמתי את ציוד הצילום לצלם את השמיים הנקיים ומה שתפס אותי הם לא השמיים העצומים למעלה, אלא דווקא הכביש המבודד שמוביל לתוך החשכה. עם פנס ראש ושמיים זרועים כוכבים שרק מרמזים על קיומם צילמתי תמונה זו. הצילום נעשה בשחור לבן משום שהצבע היה כמעט אחיד בכל מקום והפך לנטול משמעות בעבורי.
Destiny protect me from the world - במדבר, לבד בתוך מרחב אין סופי מול השמים הצלולים. לקח לי זמן מה לבחור מה יותר מרגש אותי משטח החול האין סופי או השמיים זרועי הכוכבים. בסוף הבנתי שהשמיים הם לא יותר מתפאורה שמעצימה את המישור ולכן השארתי אותם כרקע לבדידות שלי בתוך המדבר.
And why should you care - כחצי שעה לפני שצילמתי את התמונה הכחולה של ההרים, הם נראו רק כצללית רכה. באותו בוקר צילמתי לא יותר מעשר תמונות, שאותן בחרתי בקפידה בו במקום ובהמתנה לרגעים הנכונים ביותר. התקווה לחום השמש שיגיע כבר גרמה לי לצלם תמונה עם צבעים חמים. את זה הבנתי רק אחרי שחזרתי הביתה.
But they don't know - אני מתקשה לתאר את מה שעבר עלי ברגעים שצילמתי את התמונה הזאת. זה קרה באמצע החורף, אחרי כמה ימים של שלג במצפה רמון. בטמפרטורה שכמעט ונושקת לאפס מעלות בלילה ללא עננים. הייתי מכווץ בתוך שק השינה לכל אורך הלילה. קמתי מאוד מוקדם בבוקר כמו תמיד לצלם את הזריחה. הבחירה בטמפרטורת אור נמוכה (טמפרטורת קלווין נמוכה) נועדה לתאר את הקור ששרר בבוקר הזה.