הבלוג השיתופי / כותבים אורחים

מסע להונדורס: חלק 3

17 במאי 2016

מאת פרופ' נדב ששר – המנהל האקדמי של קמפוס אילת -אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ומתאם אילת של המגמה לביולוגיה וביוטכנולוגיה ימית

 

סוף סוף קיבלנו את ה"או-קיי" ועברנו לרואטן. יש יומיים עד תחילת הסדנה. מלה סייבה לרואטן בדרך כלל עוברים במעבורת, אבל הים סוער והמעבורות בוטלו. אז טסים בקפיצה של 20 דקות. האי מוריק מתחת למטוס עם הנחיתה. בשדה ברואטן נמצא מטוס דקוטה גדול של שירות הקוטב של גרמניה. לא להאמין שהמטוסים האלו, שיוצרו עד 1940, עדיין טסים. ג'ניפר קק מחכה לנו בשדה. מסתבר שאיאן, המארח שלנו וזה שמארגן את הכל, יגיע לאי רק בסביבות ארבע אחר הצהריים וניפגש איתו רק בערב. אנחנו לחוצים משהו, אבל זה עובר. בינתיים ג'ניפר מסיעה אותנו למלון, ועוברים למוד קריבי.

האי מקסים. אומנם west end שבו אנחנו נמצאים הוא מלכודת תיירים טיפוסית, אבל האווירה נחמדה והים ממש קרוב. אז מטיילים על החוף. בינתיים נראה שהמסר – שאנחנו לחוצים ושיש הרבה מה להכין –  עבר הלאה, כי אנחנו מקבלים טלפונים מכמה אנשים שישמחו לעזור, רק לא יודעים איך. לא נורא. נסתדר. אולי.

הפגישה עם איאן בערב נדחתה. הוא עייף. בלחץ רב הסכים שניפגש בשבע וחצי בבוקר למחרת. עוד ערב קריבי.

רואטן. אווירה קאריבית. צילום: Preneur d'image, flickr
רואטן. אווירה קאריבית. צילום: Preneur d'image, flickr

הפועלים יוצקים לנו בטון

למחרת נפגשים עם איאן. בחור חביב מאוד, אנרגטי וככל הנראה בעל יכולות. מספר התלמידים בסדנה לא ברור. כנראה ארבעה, אולי יותר. נראה. ניפגש שוב בעשר ונתחיל לעבוד.

בעשר נפגשים. מסתבר ששום ציוד מהרשימה ששלחנו לא מוכן. כלום. גם אין תקציב, אז זה לא שהולכים לחנות וקונים מה שיש, אלא מתחילים לשנורר מחברים. זה דווקא נחמד, כי ככה פוגשים כל מיני אנשים באי. מרשות הפארקים מקבלים רשת דייג, ארבעה צמיגים ושרשרת ברזל. הגנן של איאן מופיע עם מריצה ולוקח אותנו למחסן שלו. יש שם קצת צינורות, חבל, ארגזים, ועוד כמה דברים.

קופצים לחבר שיש לו צינורות PVC, מקבלים אישור לקחת חלק. איך נעביר מחר צינורות באורך 3-5 מטר? נראה מחר. עוברים דרך מועדון צלילה. בדרך רואים כמה פועלים שמערבבים בטון. מקבלים אישור מהבוס, והגנן מביא להם את הצמיגים – מהצמיגים, מהבטון, מהשרשרת ומכמה מוטות ברזל הם יכינו לנו נקודות קשירה תת-ימיות.

במועדון צלילה מקבלים השלמת ציוד. בינתיים דנים על איפה לקיים את החלק הימי. הים סוער מהצד שבו תכננו לעבוד במקור, אז צריך לעבור צד. אבל אם המשתלה והשונית המלאכותית לא יוקמו במקום המתוכנן, התמיכה של אחד המועדונים בספק. אין ברירה, מקבלים החלטה. בעצם הים מחליט – עוברים לצד הרגוע של האי.

שוק ברואטן. צילום Woody Hibbard, Flickr
שוק ברואטן. צילום Woody Hibbard, Flickr

הקורס כבר יסתדר

עכשיו כבר נוסעים לחנות חומרי בניין. עוברים על הרשימה, קונים את המינימום כי יש רק ארבעה תלמידים. פתאום מגיע עדכון – יהיו כנראה 18! איך קפץ? ככה זה. טוב, אז לכמה סטודנטים לקנות? מחליטים להתבסס על 12, כי לך תדע כמה יבואו באמת. מגדילים כמויות. בחלק מהמקרים נאלצים להתפשר. דברים שנפוצים בישראל פשוט אין. איאן כל הזמן בטלפון בתיאומים. האיש מנהל עשרה פרויקטים בו-זמנית. בדיוק קיבל אישור למימון להקמת כיתת לימוד מדעית בבית הספר המקומי.

הרכב הולך ומתמלא. מוסיפים גם כמה שקי מלט בשביל המשקולות. עוברים לשוק להשלמת קניות של דברים קטנים – סכינים, סרגלים, Hula Hoops וכדומה. כמו בכל שוק, כמה אנשים באים להציע עזרה – רק שאין להם מושג מאיפה להשיג את מה שאנחנו צריכים. בינתיים מתברר שאין סיכוי לצלול במקום שבו נעבוד לפני הקורס. נעבוד על סמך מידע של אחרים. מורידים חלק מהציוד קרוב למקום העבודה. ההרצאות תהיינה במקום אחד והעבודה במקום אחר. יהיה מאתגר.

בדרך חזרה עוצרים אצל פנצ'ר-מאכר ומשנוררים עוד ארבעה צמיגים. מביאים אותם לפועלים שיצקו בטון בצמיגים הראשונים. הם עשו עבודה יפה והבינו עניין. השעה חמש וחצי וכולם די עייפים. איאן מבהיר שמבחינתו יום העבודה הסתיים. הקורס יסתדר מעצמו מחר. ניפגש בעשרים לשמונה. ג'ני מצליחה לשכנע אותו לבוא עשר דקות יותר מוקדם. צריך לבדוק את המקום.

המשך יבוא…