עוד בלוג תל אביבי / יואב לרמן

על מסחר עירוני שגדל וזה שלא – המשך

11 באוקטובר 2015

בהמשך לפוסט הקודם על התפתחות מסחר ברחובות עירוניים אני שמח להביא פה את שני אזורים המחקר הנוספים מהדוקטורט שלי, שמדגימים גם הם כיצד פרדיגמות שונות של תכנון עירוני מאפשרות או מונעות ממסחר עירוני להתפתח. בפוסט הקודם התמקדנו בשני אזורים שבהם ישנם הבדלים בקנה-המידה של התכנון. בפוסט זה נתמקד בשני אזורים שבנוסף על הבדלים בקנה-מידה מדגימים גם הבדלים מהותיים באופן שבו הם תוכננו. שני האזורים שיודגמו בהמשך מכילים כל אחר תת-אזור ותיק שנבנה באופן סמי-עצמאי ולידו תת-אזור מודרניסטי שתוכנן באופן קפדני מלמעלה.

ראשית נתחיל באזור הכולל את שכונת התקווה וחלק (בגודל דומה) משכונת יד אליהו הסמוכה לה. פריסת המסחר באזורים אלה מופיעה במפה הבאה כך שבאדום מסומנים רחובות מסחריים (ששני הצדדים מסחריים בהם), בצהוב קטעי רחובות בעלי חזית מסחרית מצד אחד בלבד, ושאר הרחובות (בלבן) הם רחובות ללא חזית מסחרית. הגבול בין תת אזורי המחקר מסומן בקו כחול כפול.

חזיתות מסחריות בשכונת התקווה ויד אליהו
Hatikvah and Yad Eliyahu Commerce

שכונת התקווה מופיעה בחלק הדרומי של המפה ואילו שכונת יד אליהו נמצאת מצפון לה. בעוד ששכונת התקווה התפתחה באופן סמי-עצמאי במהלך שנות ה-30 של המאה הקודמת, יד אליהו תוכננה קומפלט על פי מיטב הבונטון התכנוני של 1945. הפריסה המסחרית לא יכולה להיות שונה יותר מאשר בין שתי שכונות אלה. ניתן לראות בבירור את רחוב האצ"ל שהוא דרך היסטורית, אשר הפך כולו לרחוב מסחרי וכן את שוק התקווה (החלק הצפוני של רחוב התקווה) ואת החיבורים המסחריים בין רחוב האצ"ל לשוק. לעומת זאת ביד אליהו אין כלל רחובות מסחריים אלא כמה מרכזונים מסחריים מפוזרים. למרות שכמות האנשים בשתי השכונות האלה דומה, בחלק הדרומי ישנן אפשרויות מסחר (והסעדה) רבות בהרבה. בעוד שרוב הרחובות בשכונות התקווה הן סימטאות שקטות, ורק 8 אחוזים מקומות הקרקע הן חזיתות מסחר, היא מצליחה להכיל בתוכה מרכז תוסס שנמצא בקירבה גדולה לכל תושבי השכונה. ביד אליהו פחות מאחוז אחד מכלל חזיתות הקרקע הן מסחריות. ניתן לראות שהתכנון העצמי של התקווה אפשר לה לפתח מסחר מגוון כולל רחוב מסחרי ושוק ואילו התכנון הכוללני של יד אליהו מנע מרחובות מסחריים להתפתח בה, בעיקר בגלל שרשת הרחובות של יד אליהו דלילה בהרבה.

הערה נוספת נדרשת באשר לתכנון העצמי של שכונת התקווה. למרות שעל פניו במפה נראה שרשת הרחובות של שכונת התקווה היא מעין גריד, בפועל הרחובות בשכונת התקווה לא נפגשים זה עם זה. כתוצאה מכך רחובות רבים נמשכים לאורך בלוק אחד בלבד, ונעצרים בו. הנה דוגמה מודגשת של מה שתוכנן אולי כרחוב אחד ובפועל מכיל ארבעה רחובות שונים: אחיעזר-לבלוב-אביטל-ששון:

היכן שהרחובות לא נפגשים
היכן שלרחובות ישנם הרבה שמות

בחינה דומה נערכה לשכונת שפירא לעומת שכונת קרית שלום. פריסת החזיתות המסחריות בשכונות אלה מופיעה במפה שלהלן, כאשר דרך קיבוץ גלויות מפרידה בין שתי שכונות אלה:

חזיתות מסחריות בשכונת שפירא וקרית שלום
Shapira and Kiriyat Shalom Commerce

שכונת שפירא (מצפון) גדלה באופן עצמאי החל משנות ה-20 ואילו קרית שלום תוכננה קומפלט בתחילת שנות ה-50 על בסיס מה שנחשב אז לשיא התכנון העירוני. בסופו של דבר שכונת שפירא הצליחה לפתח רחוב מסחרי כמעט שלם במרכזה (רחוב מסילת ישרים) ואילו בשכונת קרית שלום ישנם כמה מרכזונים מסחריים בעצימות נמוכה. שוב, למרות המיקום הקרוב של שתי שכונות אלה, ניכר כי אחת מאפשרת למסחר עירוני להתפתח ואילו השנייה אינה מאפשרת להתפתחות כזאת לקרות. מבחינה מספרית כ-6 אחוזים מחזיתות הקרקע בשכונת שפירא הן מסחריות לעומת אחוז בודד בקרית שלום.

לסיכום, ניתן לראות כאן כיצד גישות תכנוניות שונות (תכננון עצמי לעומת תכנון מודרניסטי) הובילו לתוצאות שונות לחלוטין מבחינת פריסת המסחר. התכנון העצמי אפשר אפילו לשכונה דלילה יחסית כמו שפירא לפתח לעצמה רחוב מסחרי מגוון ומרכזי. לעומת זאת, התכנון המודרניסטי, כפי שהוצג גם בפוסט הקודם, מייצר רשת רחובות מקוטעת שאינה מאפשרת למסחר עירוני להתפתח ובסופו של דבר מקשה על נגישות לשירותים יומיומיים בגלל הגדלת המרחק בין שימושי הקרקע השונים.

הערה: שוב תודה לכל התומכים בבלוג. הסיוע שלכם מאפשר לי לכתוב.