בכל מדינות העולם יש בתי ספר, וכל המנהיגים רוצים שהתלמידים במדינתם ישיגו ממוצע ציונים גבוה בבחינות הבינלאומיות. זה לא פשוט – צריך להשקיע זמן וכסף בשיפור מערכת החינוך, ומועד המבחנים מתקרב. מה אפשר לעשות? פתרון תיאורטי הוא לאסוף את כל התלמידים החלשים ולשלוח אותם להיבחן במדינה אחרת, כדי שהציונים הנמוכים שלהם יורידו את הממוצע שם ולא יפגעו בסטטיסטיקה המקומית.
לא מדובר בסיפור אמתי (עדיין), אלא במשל להליך הפחתת פליטות הפחמן על פי הסכמי ועידת פריז לשינוי האקלים. הפחמן הדו-חמצני, לצד גזי חממה אחרים, "כולא" את החום באטמוספירה וגורם כך להתחממות כדור הארץ באפקט שדומה למתרחש בחממה. במסגרת הסכמי פריז, התחייבו 195 מדינות להפחית את פליטות הפחמן שלהן – כל אחת על פי יעדיה שלה, זאת כדי לבלום את ההתחממות הגלובלית.
הישגיה של כל מדינה נמדדים בגבולותיה – קוראים לזה "פליטות טריטוריאליות". אבל מה קורה עם פליטות גזי חממה ש"שייכות" למדינה אחת אך משתחררות במדינה אחרת – כלומר, אותם "תלמידים חלשים" שנשלחו אל מעבר לים? אלו נקראות "דליפות פחמן".
דליפות הפחמן הן הסוגיה שבה עוסק מחקרם של דור פרידמן וד"ר מידד קיסינגר מהמעבדה לקיימות ומדיניות סביבתית, המחלקה לגאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שפורסם לאחרונה בכתב העת "אקולוגיה וסביבה". בבסיס המחקר עומדת ההבנה שיש מדינות שעושות עבור מדינות אחרות, ביניהן ישראל, את העבודה המלוכלכת: ישראל מייבאת מוצרים וחומרי גלם שהפקתם כרוכה בפליטות גזי חממה, אך מאחר שהייצור נעשה בחו"ל, הפליטות אינן נכללות בתחשיבי הפליטות של ישראל.
פרידמן וקיסינגר אינם טוענים שדליפות הפחמן נעשות במזיד, אך מציעים חשבונאות חוצת גבולות שמעבה את הידע שיש לנו על פליטות הפחמן שקשורות לפעילות הכלכלית בישראל וכוללת גם את גזי החממה שדלפו מהחשבונאות המקובלת. החוקרים מסבירים שתחימת מאמצי הפחתת הפליטות באמצעות גבולות בינלאומיים מתעלמת מאופייה חוצה הגבולות של הפעילות הכלכלית. מדובר בנתונים משמעותיים: במחקר נמצא שסך הפליטות מייבוא מוצרים לישראל, ללא פליטות הכרוכות בהובלה, מגדיל את הפליטות המתרחשות בתחומי ישראל בכמחצית, ונמצא במגמת עלייה לאורך תקופת המחקר שהתקיימה בשנים 2008-2000.
הכימיקלים בראש הטבלה
המחקר לא עקב אחר תרומתם של מוצרים ספציפיים לפליטות גזי החממה, אלא עסק בתחשיבים של ענפים שלמים. החישוב מתייחס לתהליכי הייצור בלבד – כלומר, אינו כולל את פליטות הפחמן הדו-חמצני שנגרמות בזמן שינוע המוצר מהמפעל, השימוש שנעשה בו והפיכתו לפסולת. רוב הפליטות הן של פחמן דו-חמצני שמשתחרר כתוצאה מניצול אנרגיה בתהליך הייצור, אך יש גם פליטות שקשורות לדשנים ולפסולת. חשוב לציין שהמחקר בחן מוצרי ייבוא שחלקם מיועדים לצריכה בארץ, אך חלקם משמשים כחומרי גלם לתעשייה, שחלק ממוצריה מיוצאים בחזרה לחו"ל.
פרידמן מפרט את הענפים העיקריים שגורמים לדליפות פחמן: ייצור כימיקלים ומוצריהם (כ-6 מיליון טונות שווה-ערך לפחמן דו-חמצני, שהם 16.2 אחוז מסך הפליטות מייבוא לישראל), מתוכם 15 אחוז תרופות. ייצור ציוד חשמלי ואופטי (12.5 אחוז), מתוכם 12 אחוז מחשבים. כרייה וחציבה (11.5 אחוז), מתוכם 81 אחוז מייבוא נפט ו-18 אחוז מייבוא פחם. עוד הוא מציין את תעשיית המתכות (11.2 אחוז).
דוגמאות בולטות אחרות הן הייבוא בענף ייצור כלי התחבורה, שמביא לתוספת של כ-60 אלף טונות של גזי חממה בממוצע לשנה, וענפי ייצור הפלסטיק והגומי, שמביאים לפליטות של כ-750 אלף טונות גזי חממה בממוצע לשנה, שהם 2 אחוזים מסך הפליטות מייבוא לישראל.
לעזור לסינים להפחית פליטות
היעד הלאומי של ישראל להפחתת פליטות גזי חממה, כפי שהצהירה הממשלה בספטמבר 2015, הוא שעד שנת 2030 יופחתו הפליטות לנפש ב-26 אחוז לעומת שנת 2005. באפריל 2016 אישרה הממשלה תוכנית לאומית להפחתת גזי חממה, שקובעת צעדים ותקציבים משמעותיים לעידוד ייעול המשק, קידום אנרגיות מתחדשות והפחתת הזיהום מתחבורה. האם צמצום "דליפות הפחמן" עשוי להקטין באופן פשוט וזול יותר את המדרך הפחמני של המדינה?
"זו אכן אפשרות", אומר פרידמן. "אמנם, לא הצגנו צעדי מדיניות ספציפיים שיסייעו להשיג זאת, אך הצגנו מספר כיווני חשיבה. למשל: הפחתת צריכה, שינוי דפוסי צריכה, התייעלות אנרגטית (שינוי טכנולוגי), ואחרים. ניתן ליישם צעדים דומים במקרה של מוצרי ייבוא. שינוי התמהיל הגיאוגרפי של הייבוא יכול להביא להפחתה בפליטות באמצעות הסטת ביקושים למדינות שהייצור בהן יעיל יותר מבחינת פליטות פחמן. צעד כזה יכול להביא להפחתת פליטות בפועל, אך הוא מוגבל משתי סיבות עיקריות: לא ניתן לזקוף הפחתת פליטות כזו לזכות ישראל תחת הסכם פריז; וישראל היא מדינה קטנה מכדי שהסטת ביקושים שלה תביא להשפעה על השוק הגלובלי".
אך על אף היותה חצי סיכה בין סעודיה לים, לישראל יש כוח ליצור שינוי משמעותי. אחרי הכול, אנחנו עדיין אומת ההייטק שעושה לא רע גם גרינטק, טכנולוגיה ירוקה. למה כדאי לנו לטרוח לייצא טכנולוגיה של גרינטק לחו"ל? ראשית מאחר שלא משנה היכן נפלט הפחמן, הוא תורם לשינוי האקלים שמשפיע על כולנו. שנית, מיזם ישראלי שיתרום לצמצום פליטות גם מעבר לגבול עשוי להיכלל בתחשיבי הפליטות שאליהם ישראל מחויבת בהסכמי פריז. סין, לדוגמה, היא יעד מצוין לייצוא טכנולוגיות של ייצור ירוק.
"מלבד פוטנציאל הפחתת פליטות גבוה ורלוונטי ביחס להסכם פריז, שיתופי פעולה טכנולוגיים בין ישראל לסין סומנו לאחרונה כיעד אסטרטגי של ממשלת ישראל", מסביר פרידמן. "במחקר הראינו שחלק גדול מהפליטות הממוצעות מייבוא לישראל (קרוב ל-20 אחוז) מתרחשות בסין, וששיעור הפליטות בסין עלה ב-93 אחוז לאורך תקופת המחקר. זו מגמה עולמית, אלא שישראל יכולה להשפיע עליה אם פיתוחי ענף הגרינטק המקומי יוטמעו באופן אקטיבי במדינות כמו סין. בהתאם להסכם פריז, ניתן לזקוף לטובת ישראל הפחתת פליטות באמצעות הטמעת טכנולוגיות אנרגיה ירוקה או ייצוא טכנולוגיות לייעול תהליכי ייצור בסין ובמדינות אחרות. הפחתה באמצעות ייעול אנרגטי בענפי ייצור בסין יכולה להיות ממונפת בשל עצם היותה של זו מוקד ייצור גלובאלי".
אפשר לקבוע בביטחון די רב שאין כמעט אדם בישראל שאינו צורך מוצרים מיובאים או שיוצרו באמצעות חומרי גלם מיובאים. מלבד הפחתת צריכה, אין לנו כצרכנים כלים להפחית את תביעת הרגל הפחמנית שלנו מפני שאין לנו דרך להעריך מה העלות האמיתית של כל מוצר. אולם המחקר מספק מידע על פליטות גזי החממה בענפי ייצור שונים ובמקומות שונים בעולם, ואילו ליצרנים הישראלים היתה גישה למסד נתונים שיאפשר להם להעריך את המדרך הפחמני של התשומות שבהן הם משתמשים, הדבר היה מאפשר לצמצם את דליפות הפחמן שעליהן אחראית ישראל.
