עד לשנת 1999, אם הייתה בידכם פסולת זכוכית מכל סוג שהוא – בקבוקי בירה, צנצנות קפה וריבה, בקבוקי בשמים או שמן זית – נאלצתם לזרוק אותה הישר לפח האשפה. במדינת ישראל לא היה אז חוק שמסדיר את הטיפול בפסולת זכוכית, והיא הייתה למעשה מיותמת מאב.

כיום יש לזכוכית שני אבות: חוק הפיקדון וחוק האריזות. ולכן, מהצרכנים מצופה להפריד את אריזות הזכוכית לשני סוגים: את בקבוקי הזכוכית שחל עליהם פיקדון (30 אגורות לבקבוקים קטנים, 1.20 לבקבוקי חצי ליטר) מחזירים לסופרמרקט, ואת יתר אריזות הזכוכית משליכים לפח הסגול.

המצב הזה נשמע אידאלי, ואזרחי ישראל אמורים לישון טוב בלילה ביודעם שעשו את המוטל עליהם ופסולת הזכוכית בישראל מטופלת בצורה הטובה ביותר. עם זאת, מתברר שזהו לא המצב.

חומר אידיאלי למיחזור

היתרון הגדול של זכוכית על פני חומרים אחרים, הוא שבייצור זכוכית חדשה ניתן להשתמש בזכוכית ישנה כחומר גלם, מבלי לפגוע באיכות התוצר. זהו מיחזור אמיתי, שבו החומר הממוחזר יכול לשמש לאותה מטרה שבה שימש במקור – למשל, לייצר בקבוקים חדשים מבקבוקים ישנים. תהליך זה שונה מתהליך ה"מיחזור" של הפלסטיק, שבו פלסטיק מבקבוקים ממוחזרים הופך לשבבי פלסטיק, שנחשבים חומר גלם נחות יותר, ולא ניתן לייצר מהם בקבוקי פלסטיק זהים באיכותם.

למיחזור זכוכית יתרונות ברורים נוספים: אם לא ממחזרים אותה, היא נערמת במטמנות האשפה יחד עם חומרים אחרים ומקשה על המשך הטיפול בהם. זכוכית שמוטמנת בקרקע צפויה להתפרק רק בעוד כמיליון שנים (!). כמו כן, הזכוכית עשויה ברובה מקווארץ, שהוא גביש שנמצא בחול, ועל כן שימוש בזכוכית ממוחזרת מונע כריית חול, שיש לה השלכות סביבתיות מרחיקות לכת.

כל אלה הופכים את הזכוכית לחומר אידיאלי למיחזור. אך מה קורה איתה בפועל, בישראל של שנת 2017? בואו נעשה סדר ונבדוק מה קורה לזכוכית בשני המסלולים – בפיקדון ובפחים הסגולים. נקודת המוצא היא שבארץ משווקים לציבור 110 אלף טון אריזות ובקבוקי זכוכית בשנה, על פי הערכת המשרד להגנת הסביבה. בואו נראה מה קורה להם.

בקבוקים בפיקדון: ממוחזרים, אבל בחו"ל

לפני שחוק הפיקדון נכנס לתוקף ב-1999, מרבית אריזות הזכוכית ששווקו בישראל הגיעו, כאמור, למטמנות האשפה. המצב הזה השתנה לאחר החלת חוק הפיקדון, שבמסגרתו הציבור מקבל תמריץ להחזיר בקבוקי זכוכית תמורת פיקדון למרכולים – משם הם מועברים למיחזור אצל תאגידי המיחזור. מאז החלת החוק, אחוז המיחזור של בקבוקי המשקה בפיקדון עלה בהתמדה משנה לשנה. בשנה שעברה, למשל, נאספו והועברו למיחזור כ-57 אלף טון זכוכית על ידי תאגיד המיחזור אל״ה וכ-6,000 טון נוספים על ידי תאגיד אסופתא, מתוך כ-80 אלף טון בקבוקי הזכוכית בפיקדון שמשווקים לציבור בשנה – בסך הכל 77 אחוזי מיחזור.

אז אמנם, חלק גדול מבקבוקי הזכוכית בפיקדון אכן נאסף למיחזור. אך מה קורה להם שם? מתברר שאל״ה מעביר את הזכוכית שנאספת מהציבור למספר יעדים, כשבראשם 60 אחוז מועבר לייצוא, ולאחר מכן 28 אחוז – למפעל הזכוכית "פניציה" בירוחם, שמייצר ממנה זכוכית (וזקוק לזכוכית מופרדת לצבעים בתהליך הייצור), ו-12 האחוזים הנותרים הועברו למפעל "אקוגלס" בצפון הארץ, שעליו נרחיב בהמשך – וכיום מיוצאים גם הם לחו"ל. כך יוצא שכיום כ-72 אחוז מהזכוכית המטופלת על ידי אל״ה מועברים לייצוא, רובה לאיטליה.

אף שייצוא הבקבוקים למיחזור בחו"ל עדיף על הטמנתם עם יתר האשפה בארץ, הרי שייצוא פסולת לחו״ל כרוך בשינועה למרחק רב ולפיכך מעלה את המחיר הסביבתי של תהליך המיחזור, משום שהסעת הזכוכית לחו"ל צורכת אנרגיה רבה וגורמת לפליטת גזי חממה. כמו כן, ייצוא הזכוכית לחו"ל שובר את מעגל הצריכה והמיחזור המקומי, שלפיו הפסולת חוזרת לתעשייה המקומית כחומר גלם. ייצוא פסולת אף מנוגד למספר אמנות בינלאומיות. כך יוצא שמרבית בקבוקי הזכוכית שנאספו למיחזור, בעצם מיוצאים לחו"ל בתהליך שאינו מיטיב עם הסביבה.

אריזות זכוכית: אפס אחוזי מיחזור

ומה באשר לאריזות זכוכית שאינם בקבוקי משקה ועל כן אין עליהם פיקדון? עמן נמנות, בין היתר, צנצנות ריבה, דבש וקפה, מכלי רטבים למיניהם, בקבוקי שמן זית, חומץ, בשמים ועוד. אלו מהוות, להערכת המשרד להגנת הסביבה, כ-25-30 אחוז מכלל אריזות הזכוכית המשווקות בארץ. מכיוון שכל אלו לא נכללו בחוק הפיקדון, מרביתן המשיכו לסיים את חייהן במטמנות.

השינוי הגיע בעקבות חוק האריזות מ-2011, שבמסגרתו הוטלה האחריות על איסוף ומיחזור פסולת האריזות שאינן בפיקדון על היצרנים והיבואנים, וכך הוקם תאגיד המיחזור "תמיר", שהציב בחלק מן הרשויות מכלים סגולים ייעודיים לאיסוף מכלי זכוכית. כיום כבר פזורים ברחבי הארץ כ-4,200 פחים כאלה, והמשרד להגנת הסביבה מתכנן להרחיב את פרישתם באמצעות "תמיר" ל-5,000 עד סוף 2018. הזכוכית נאספת בנפרד מיתר האריזות, שנאספות בפח הכתום (וכאלה יש בארץ, לשם השוואה, יותר ממאה אלף), וזאת על מנת לשמור על בטיחותם של העובדים בקו המיון של מפעל המיחזור ולמנוע פגיעה בקו המיחזור עצמו.

עם זאת, מתברר שבפחים הסגולים נאספו רק כ-1,500 טון זכוכית בשנת 2014 מתוך 30 אלף טון אריזות זכוכית ששווקו, וכ-3,000 טון בשנת 2015. ועוד מתברר, כי מתוך 1,500 טון הזכוכית שנאספו במכלים הסגולים ב-2014, רק 619 טון הן אריזות זכוכית שלא חל עליהן פיקדון, והיתר הן בקבוקי משקה בפיקדון, שהציבור השליך לפחים הסגולים בטעות, במקום להחזיר לסופרמרקט. הציבור, כנראה, מבולבל מהעובדה שחלק מאריזות הזכוכית יש להחזיר לסופרמרקט ולקבל עליהן החזר פיקדון, ואת היתר יש להשליך בפח הסגול. לכן חלק מבקבוקי המשקה בפיקדון מוצאים את דרכם לפח הסגול.

וכך, בשורה התחתונה, רק 619 טון אריזות זכוכית מתוך 30 אלף טון אריזות זכוכית ששווקו בישראל שאינן בקבוקים בפיקדון מצאו את מקומן בפחי המיחזור הסגולים. מדובר ב-2 אחוזי מיחזור בלבד. אך כעת מתברר שזה לא נגמר כאן: מתוך 619 טון הזכוכית למיחזור שעליהם דיווח "תמיר" למשרד להגנת הסביבה, 0 אחוז (!) הוכר על ידי המשרד כזכוכית שאכן מוחזרה.

הסיבה לכך נעוצה במפעל "אקוגלס" באזור התעשייה ריינה ליד נצרת, שאליו העביר "תמיר" את הזכוכית. על פי דף הפייסבוק של "אקוגלס", המפעל גורס את הזכוכית ומייצר ממנה חומרי מילוי לאספלט, בלוקים לבנייה, חיפויי קרקע ועוד. אך על פי המשרד להגנת הסביבה, הרוב המוחלט של הזכוכית – לפחות 80 אחוז – נגרס ונערם ליד המפעל ללא העברתו להמשך טיפול.

מסיבה זו, המשרד כלל לא הכיר בזכוכית שהועברה ל"אקוגלס" כזכוכית שמוחזרה, והחל מ-2016 מרבית הזכוכית כבר לא מועברת ל"אקוגלס" אלא לייצוא, רובה לאיטליה ומיעוטה לפורטוגל. החל מאותה שנה, גם הזכוכית בפיקדון ממערך האיסוף של אל״ה, שנשלחה בעבר ל"אקוגלס", הופנתה לייצוא. ולייצוא, כפי שכבר הזכרנו, יש מחיר כלכלי וסביבתי כבד וכמו כן, המצב מנוגד לחוק האריזות, הקובע כי ניתן לייצא עד 20 אחוז מהפסולת שנאספת למיחזור.

מציאות שבירה

אם כן, היכן צוואר הבקבוק? מה גורם לכך שבסופו של דבר אחוזי המיחזור של אריזות הזכוכית שאינן בפיקדון נמוכים כל כך? לדברי רו"ח רונית אברהמי מאגף אחריות יצרן במשרד להגנת הסביבה, הדבר קשור במספר גורמים, ביניהם העובדה שעל בקבוקים וצנצנות מזכוכית חלים שני חוקי מיחזור שונים (חוק האריזות וחוק הפיקדון) וכן שהפחים הסגולים לא מספיק נגישים לציבור: הפרישה שלהם מצומצמת מאוד והם נמצאים רק בנקודות מיחזור מרכזיות (ולא ליד כל בניין משותף).

לנוכח המצב, צמצם המשרד להגנת הסביבה את יעד מיחזור הזכוכית שאינה בפיקדון עבור תאגיד "תמיר" מ-55 אחוז כפי שנקבע בחוק האריזות ליעד נמוך בהרבה – 22 אחוז, והגדיר תכנית פרישה עבור הפחים הסגולים בשיתוף עם התאגיד. על יעדי המיחזור לזכוכית המוגדרים בחוק האריזות אומרת אברהמי: ״הם נסמכים על חוקי האריזות האירופיים ובעיקר על החוק הבלגי. עם זאת בישראל, לעומת אירופה, יש מיעוט צריכה של משקאות כמו יין ובירה, ובנוסף מכלי המשקה מזכוכית אינם מוגדרים כאריזה מכיוון שחל עליהם חוק הפיקדון, ולכן היעדים הללו לא מתאימים לישראל ונעשית בחינה מחודשת שלהם״.

אם כן, רוב פסולת הזכוכית שנאספת כיום בארץ נשלחת למיחזור בחו"ל. בקבוקי זכוכית בפיקדון, שמהווים 70-75 אחוז מאריזות הזכוכית שמשווקות בארץ, ממוחזרים בשיעור של 77 אחוז – אך רובם נשלחים לחו"ל ואינם ממוחזרים בארץ. לגבי אריזות הזכוכית שאינן בקבוקים בפיקדון, שמהוות כ-25-30 אחוז מכלל אריזות הזכוכית, הרי שהמצב קשה בהרבה: מהצרכנים מצופה להשליך אותן לפחים הסגולים, אך רק אחוזים בודדים מכלל אריזות הזכוכית מגיעים אליהם. גם מה שנאסף, ונשלח עד לאחרונה למפעל המיחזור ״אקוגלס״ בצפון הארץ, מועבר כעת לייצוא. הסיבות לאחוזי המיחזור הנמוכים של אריזות הזכוכית הן כנראה פרישתם המוגבלת של הפחים, הבלבול עם חוק הפיקדון וסביר להניח שגם היעדר תמריץ כלכלי לצרכן – שהרי על אריזות זכוכית שאינן בפיקדון לא מקבלים החזר כספי.

בינתיים המשרד להגנת הסביבה מתכנן להציב פחים סגולים נוספים ברחבי הארץ ומוריד את יעדי המיחזור לזכוכית של "תמיר" כדי לשנות את המצב. ונשאלת השאלה: אם קל כל כך למחזר זכוכית, אז למה זה כל כך קשה?

תגובות

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה:

"ראשית, יש להדגיש, כי בחוק האריזות נכללות אריזות מכל סוג חומר לרבות זכוכית, למשל אריזות קפה, ריבה ועוד. כמו כן, בחוק האריזות קיימת החרגה מפורשת של מכלי שתיה קטנים עליהם כן חל חוק הפיקדון. באשר להחזרת בקבוקי זכוכית לסופר, אין מקום לבלבול, קיים סימון ידוע לציבור הרחב – חייב בפיקדון 30 אג', שנמצא על המכלים. ניתן לחפשו במידה וקיימת התלבטות האם המכל הינו בפיקדון.

באשר למכלים הסגולים, 4,200 מכלים סגולים לאריזות זכוכית מפוזרים ברגעים אלו ברחבי הארץ.  בסופו של התהליך יהיו פרושים 5,000 מכלים סגולים ובהתאם לכך, האיסוף הולך ועולה.

יש לציין כי המשרד אינו מקיים דיונים אודות תיקוני חקיקה שיביאו לשינוי בשוק מכלי המשקה הקטנים, והטיפול במכלי המשקה הקטנים לרבות העשויים זכוכית הנו תחת חוק הפיקדון. על פי החוק על היצרנים והיבואנים, באמצעות תאגיד המיחזור, לעמוד ביעדי מיחזור ולהעביר את האריזות למיחזור מוכר במפעלי מיחזור מוסדרים על פי כל דין. יעדי המיחזור קבועים בחוק – הקטנתם דורשת תיקון חקיקה על ידי הכנסת.

אריזות הזכוכית שדווח עליהן שטופלו במפעל אקוגלס (619 טון) לא הוכרו כמיחזור מוכר לצורך יעדי המחזור. הסיבה בגינה הזכוכית לא הוכרה ככזאת שמוחזרה הינה כיוון שהזכוכית נערמה באתר ללא העברתה להמשך טיפול. כמו כן, חשוב לציין כי המיחזור המקסימלי באקוגלס הוא 20 אחוז.

באשר לייצוא, החל מ-2016 הזכוכית שנאספה על ידי תמיר (פחים סגולים) וכן החלק ממערך האיסוף של אל״ה שהועבר קודם לכן לאקוגלס מועבר כעת לייצוא, בעיקר לאיטליה ומיעוט לפורטוגל".

מתאגיד המיחזור אל״ה נמסר בתגובה:

"כל החומרים הנאספים על ידי אל"ה מועברים לשימוש, בראש ובראשונה, של התעשייה המקומית, ככל שהיא צריכה ויכולה להשתמש בהם.

בהתייחס לחומר הזכוכית שנאסף על ידי אל"ה, נציין כי הוא  נמכר בעדיפות ראשונה למפעל 'פניציה' שבירוחם בהתאם לצורך ולכמות הדרושה לו כדי לייצר בקבוקים חדשים. החומר הנותר מיוצא ונמכר למפעלי זכוכית במדינות אירופה כדוגמת איטליה ופורטוגל, שעושים בו שימוש חוזר לייצור מוצרי זכוכית חדשים (בעיקר בקבוקים וצנצנות).

בהתייחס למפעל 'אקוגלס', יש להדגיש כי במשך כשנתיים הועבר אליו חומר הזכוכית והושקעו בו משאבים וכספים רבים, בכפוף להבטחתו לפתח בארץ פתרון מיחזור מיטבי וכלכלי לשימוש חוזר בזכוכית. לצערנו, עד כה לא הוצגו בפנינו פתרונות יעילים וכלכליים למיחזור הזכוכית.

יתרה מזאת, למיטב בדיקותינו כל הזכוכית שהועברה למפעל זה נערמה בחצר המפעל, והערה בנושא גם הועברה אלינו מהגורם המפקח במשרד לאיכות הסביבה, זו הסיבה שנאלצנו לחפש פתרונות מיחזור אחרים לזכוכית, אותם מצאנו במפעלי מיחזור זכוכית בחו"ל.

מתאגיד המיחזור "תמיר" נמסר בתגובה:

"עד כה נפרסו כ-4,200 מכלים סגולים לאיסוף אריזות זכוכית ב-198 רשויות מקומיות, כאשר 49 רשויות הן מועצות אזוריות הכוללות 948 יישובים (כלומר סה"כ 1,097 יישובים שבהם יש פח סגול). הצפי הוא שבארבע השנים הבאות ייפרסו עוד 1,000 מכלים לאיסוף פסולת אריזות זכוכית (כבר בשנה הקרובה מתוכננים להיפרס 220 מכלים סגולים בתל אביב ועוד 250 מכלים סגולים בירושלים).

מכיוון שהיקף אריזות הזכוכית הקיים בשוק הוא נמוך, הפחים הסגולים מוצבים במקומות מרכזיים ברחבי הרשויות ולא מוצבים ברמת הבית המשותף (לעומת הפחים הכתומים שכן מוצבים ברמת הבית המשותף).

הסיבות לאחוזי המיחזור הנמוכים של אריזות הזכוכית בפחים הסגולים הם: א. היקף אריזות הזכוכית שאינה בפיקדון הינו נמוך (מדובר על אריזות  שמן זית, בשמים, רטבים , קפה  וכו', שמהווים חלק קטן ממוצרי הצריכה היומיומיים) ב. הפחים מוצבים באזורים מרכזיים ברשות המקומית ולא ברמת הבית המשותף. ג. חינוך הציבור להפרדה הוא תהליך שלוקח זמן. אנו רואים עלייה בהיקפי הזכוכית הנאספת אולם עדיין שיתוף הפעולה של הציבור טעון שיפור.

מפעל 'אקוגלס' לא קיבל רישיון עסק וסגר את פעילותו בנצרת, ולכן העברנו את הטיפול בזכוכית הנאספת לאתר דשנים בחיפה שם ממיינים את הזכוכית ומעבירים אותה לייצוא. הזכוכית נשלחת למדינות באירופה (כרגע לאיטליה) לטובת מיחזור וייצור מוצרי זכוכית אחרים".

ממפעל "אקוגלס" נמסר בתגובה:

"המפעל נפתח ב-2014. מאז הוא קלט במשך שנתיים דרך תאגידי המחזור תמיר, אסופתא ואל״ה 90 אלף טון פסולת זכוכית. הפסולת הזו נוקתה מפקקים, תוויות וכו׳ ונכתשה. מתוך 90 אלף טון שווקו 70 אלף טון זכוכית כתושה למפעלים בארץ, לשימושים שונים: תחליף אגריגט טבעי בתערובת אספלט, אבנים משתלבות, איטונג ועוד. במרץ 2016 החלו לייצא את מרבית הזכוכית לחו״ל ונאלצנו לסגור את שערי המפעל.

בישראל יש מספר חסמים לשימוש בתעשייה בחומרים ממוחזרים, בין היתר עלויות נמוכות מאוד של אגרגטים טבעיים. למשל, המחצבות בארץ משלמות תמלוגים מגוחכים של 4 שקלים לטון, אז מדוע לעבור לזכוכית ממוחזרת? כאשר מקימים מפעל מיחזור לוקח זמן לפתח מוצרים ושווקים ולהטמיע את המוצרים בשוק. כאשר הזכוכית מיוצאת למדינות אירופה, תאגיד המיחזור חוסך את עלות המיחזור בארץ כי באירופה יש לה ערך כלכלי, ואילו עבור פסולת הזכוכית שמועברת למפעל שלנו הוא משלם אגרת מיחזור בגין הטיפול. אם היו מאפשרים לתהליך להתפתח, עלויות הטיפול שלנו היו יורדות כי ערך חומר הגלם בשוק המקומי היה עולה".

ד"ר נטע ליפמן מדברת על מיחזור הזכוכית בישראל בתכנית "סוגרים חשבון":