הקרקע שאנחנו דורכים עליה נתפסת לרוב כמובנת מאליה. היא שם, לא משנה מה נעשה. אנחנו נזכרים בה רק כאשר היא מתחילה להישמט מתחת לרגלינו: למשל, כאשר נפערים בולענים וקוברים תחתיהם תשתיות באזור ים המלח; או כאשר החול הצהוב והחם בחופים, זה שמסייע בין היתר בתמיכת המצוק החופי, נשטף אל הים.
לאחרונה התבשרנו שמדינת ישראל תתחיל לייבא חול מטורקיה כדי לצמצמם את הנזקים האדירים של היעלמות החול בחופים. מיליון מטרים מעוקבים של חול אפור ושחור יפוזרו בחופי אשקלון ונתניה כאמצעי מגן מפני התמוטטות המצוק. מהלך כזה הוא מוצא אחרון, פתרון חירום שננקט לאחר שנכשלו כל הניסיונות לפתור את הבעיה בצורה מקומית באמצעות הזנת חול ישראלי, שפשוט נשטף בחזרה לים. אך החול הזר הוא בעל תכונות שונות מהחול המקומי, ופרט להבדל בצבע ובצורה, מומחים חוששים כי בין גרגרי החול המיובא יסתתרו בעלי חיים וצמחים זרים, שיפלשו לארץ וישגשגו בה תוך דחיקת מינים מקומיים.
החול הישראלי, שעלה לאחרונה לכותרות, הוא לא משאב הקרקע היחיד שבסכנה במדינת ישראל. לפי הערכות משרד החקלאות ופיתוח הכפר, כמחצית מהקרקע החקלאית בישראל נמצאת בסכנת סחיפה בשל עיבוד אינטנסיבי ובשל פגעי מזג האוויר. אירוע גשם עוצמתי אחד יכול לסחוף תוך דקות שכבת קרקע פורייה, שהיווצרותה נמשכה כ-2,000 שנה. לפי הערכות המשרד, ב-30 השנים האחרונות נפגעו 15 אחוזים מהשטחים החקלאיים בישראל, והמצב רק ילך ויחמיר בשל אירועי מזג האוויר הקיצוניים, המתרבים והולכים בגלל שינוי האקלים.
קרקע בריאה היא המצע שמאפשר קיום חקלאות וייצור מזון. הקרקע מספקת לגידולים החקלאיים את חומרי ההזנה החיוניים להם, ואנחנו – שאוכלים את הגידולים הללו – שואבים מהם את הוויטמינים והמינרלים ההכרחיים לבריאותנו. ללא משאבי הקרקע החקלאית שלה, תאבד מדינת ישראל את היכולת לשמור על הביטחון התזונתי של אזרחיה, שלא לדבר על מכת המוות הסופית שתנחת על ענף החקלאות רווי הקשיים ממילא.
גם כאן קיימים פתרונות שניתן ליישם הרבה לפני שנצטרך לוותר על חקלאות ישראלית ולייבא את כל הירקות והפירות שלנו מחו"ל, או אפילו להתחיל לייבא קרקע חקלאית ממדינות שכנות. קיימות פעולות מניעה באמצעות תכנון נכון של ניקוז באגני היקוות של נחלים, ושימוש בשיטות עיבוד המשמרות את יציבות הקרקע: שיטה אחת, למשל, היא מציאת תחליפים לכלים ההנדסיים הכבדים, שחורצים את שכבת הקרקע העליונה והופכים אותה למועדת לסחיפה. שיטה אחרת היא באמצעות שתילה של צמחי כיסוי בין שורות הגידולים (למשל בכרמים או במטעים), אשר מפחיתים את עוצמת הפגיעה של הגשם בקרקע ומייצבים אותה באמצעות שורשיהם.
לייצוב הקרקע יש יתרון נוסף: הוא מפחית את הסחף של חומרי דשן והדברה מהשדות אל הנחלים, שמזדהמים ומזהמים את הים ואף את מי התהום.
מדינת ישראל תידרש לשלם מחיר כבד אם תגיע למצב שבו תצטרך לוותר על החקלאות המקומית או לייבא קרקע חקלאית על מנת להמשיך לקיימה. זה הזמן לנקוט בפעולות הדרושות לעצירת אובדן הקרקע החקלאית, לפני שלא ניתן יהיה לעצור את הסחף.
ד"ר נטע ליפמן היא מנכ"לית האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
