יושבים על החול, מביטים אל הים, ביד אבטיח אדום ובשל או ארטיק צונן, משחק מטקות מול הגלים. זוהי סצנה טיפוסית מתוך השבת של מרבית הישראלים בעונת הרחצה, שהסתיימה השבוע. חופי הים התיכון מתפרשים על פני כמעט 200 ק״מ, וכולנו נהנים לנצל אותם לבילוי שבת קיצית, לספורט ימי והליכה על הטיילת. הים הוא גם אחד מאוצרותיה הטבעיים של המדינה, וכזה שיש לו חלק חשוב מאוד בכלכלתה, כמו גם בכלכלת הרשויות השוכנות לחופיו.

נופש ופנאי הם רק שימוש אחד מיני רבים שנעשה בחופי הים: מתקני התפלה, נמלים, מתקנים צבאיים, מעגנות, חקלאות ימית ותחנות כוח תופסים חלק ניכר מאזור החוף ומשאירים רק כ-15 ק״מ של חוף (!) פתוחים לשימוש הציבור. בישראל קיים יחס של 1.5 ס״מ חוף לאדם בממוצע – יחס מהנמוכים בעולם.

הבנייה המאסיבית בחופים בעשורים האחרונים, לצד פעולות כמו דיג, הנחת צנרת וכבלים וחיפוש גז ונפט, מעמיסים על הים והחופים וגורמים לפגיעה במשאב שכבר מימי קדם נחשב למשאב ציבורי השייך לכולם. על מנת לאפשר פיתוח שיגרום לפגיעה מינימלית בסביבה, בא לעזרה רעיון הקיימות – שמשמעו, בין היתר, פיתוח מאוזן שמצמצם ככל האפשר את הפגיעה בסביבה וצופה פני עתיד. אבל האם החופים שלנו אכן מנוהלים באופן כזה? איך אפשר ליהנות ממשאב הים וחופיו ולנצלם לטובתנו מבלי להפעיל עליהם לחץ שיהפוך אותם לבלתי שמישים עבורנו בתוך כמה שנים?

על מנת לענות על הסוגיה הזו, קם ב-2015 פורום ערי החוף, בהשתתפותן של 22 רשויות ובהן 12 ערי החוף הגדולות של ישראל. הפורום קם מתוך תפיסה כי ניהול משאב הים כיום מבוזר בידי רשויות רבות מדי ואינו אחיד, וגורם לפגיעה ארוכת טווח בים ובחופים. במסגרת מפגש שנערך בנובמבר 2015, חתמו הרשויות השותפות על ״אמנת רשויות החוף״ בה הן מתחייבות לנהוג על פי עשרה עקרונות לניהול מקיים של החופים בתחומיהן.

אבל האם אכן הרשויות השותפות בפורום מקיימות את שהן מטיפות, ונוהגות לפי עקרונות הקיימות בניהול החופים שלהן? כיוון שקיימות היא מושג מופשט יחסית, זה דבר שלא תמיד קל לבדוק. בפרויקט גמר במסגרת תואר שני בבית הספר פורטר ללימודי סביבה באוניברסיטת תל אביב, החליט ארז קצב לנסות ולבדוק בדיוק את זה – מי מהרשויות עומדות בעקרונות שאליהם התחייבו. התוצאות התפרסמו לאחרונה בגיליון מיוחד של כתב העת "אקולוגיה וסביבה" שעוסק בקיימות עירונית.

מודדים קיימות

קצב התמקד ב-12 ערי החוף הגדולות של ישראל: תל אביב, חיפה, אשדוד, נהריה, נתניה, אשקלון, אילת, הרצליה, ראשון לציון, בת ים, עכו וחדרה, והשווה בין מאמצי הרשויות להטמיע את עקרונות הקיימות בניהול החופים שלהן. כלי ההערכה שפיתח לצורך כך מורכב משילוב של מדדים בתחומי השירותים השונים שהרשויות מספקות לאזרח – בנושאים של תרבות ופנאי, כלכלה, תחבורה וסביבה.

״המטרה הייתה ליצור בסיס השוואה לתפקוד הרשויות בנושא״, מסביר קצב, ״ולייצר פלטפורמה שתשקף לרשויות את תמונת המצב העכשווית בהן, ותעודד תחרות בריאה ביניהן שתוביל לשיפור. האתגר היה למצוא מדדים שיראו בצורה הוגנת את התוצאות: מדד אחד או שניים לאו דווקא מצביעים על הטמעה של תפיסת הקיימות, והתוצאות שלהם יכולות לנבוע מהרבה דברים שונים. יכול להיות גם שרשות תיראה רע במדד מסוים, אבל בפועל הוא בכלל לא נמצא בתחום אחריותה, ולכן מחוץ לשליטתה. חיפשתי מגוון רחב של מדדים בתחומים שונים, שהשילוב ביניהם יראה מגמה של הטמעת התפיסה וניסיון ברור לנהוג על פי עקרונות הקיימות".

הקטגוריות שבחר קצב למדוד הן למשל אחוז החופים שזכו בתו ״הדגל הכחול״ (תו איכות בין-לאומי לחופי רחצה), דירוג החופים לפי תכנית ״חוף נקי״ של המשרד להגנת הסביבה, מספר הימים שבהם נסגרו חופים בגלל הזרמות ביוב לא מתוכננות, מידת פיתוח הטיילות בחופים, מספר המבקרים בחופים, כמות התחבורה הציבורית שמגיעה לחופים, שבילי אופניים סמוכים, תקציבים המוקצים לחופים מטעם הרשות, ועוד. הנתונים שעליהם התבסס נמדדו בשנים 2014-2015.

איסוף הנתונים היה לא פשוט, וקצב נתקל בקשיים ובהעברות חוזרות ונשנות ממחלקה אחת לאחרת על מנת להשיגם. ״שלב איסוף הנתונים היה ארוך מאוד, וכלל אינספור פניות לעיריות, לרשויות שונות ולמשרדי ממשלה כמו המשרד להגנת הסביבה ומשרד התחבורה״, מספר קצב. ״מבחינת שיתוף פעולה, היו כאלה שששו לעזור ולספק נתונים, לעומת כאלה שבכלל לא – ונתנו תחושה שאין עם מי לדבר. יצא שבדרך כלל אלה הן הרשויות שנמצאות בתחתית ברוב המדדים; השקיפות היא אמנם לא מדד שהשתמשתי בו כדי למדוד את רמת הקיימות, אבל זה בא לידי ביטוי בתוצאות מאליו״.

שיאנית הזרמות הביוב

קצב חילק את הערים לפי התוצאות שהתקבלו לשלוש קטגוריות, המצביעות על רמת הטמעת עקרונות הקיימות החופית. בקטגוריית הרשויות המובילות נמצאות הערים תל אביב, נתניה, אילת, אשדוד והרצליה. בקטגוריית הרשויות המתפתחות נמצאות ראשון לציון, חיפה ונהריה, ובקטגוריית הרשויות טעונות השיפור ממוקמות עכו, חדרה, אשקלון ובת ים.

התוצאות שהתקבלו הראו, למשל, שבנתניה ואשדוד זכו בתו הדגל הכחול כל החופים המוכרזים בשטחיהן (8 ו-7 בהתאמה), לעומת שניים מתוך 13 חופים בתל אביב ורק אחד מתוך 12 בחיפה. במדד ״חוף נקי״ לעומת זאת, מובילה תל אביב בפער גדול לעומת חיפה, אילת ונהריה, שנמצאות בתחתית הרשימה (להוציא בת ים וראשון לציון, שבהן לא נערכו מדידות). חיפה גם זוכה בתואר השלילי של שיאנית הזרמות הביוב, עם 11 ימים שבהם חופים נסגרו במהלך השנה בשל הזרמת ביוב, אבל לעומת זאת גם מובילה בשטח הטיילת שנבנה לאורך חופיה. אשדוד, תל אביב ואשקלון נמצאות בראש מדד שבילי האופניים – כאלה סלולים לאורך כל החופים בשטחיהן – בעוד שאילת מובילה בפער גדול באחוז התקציב (מכלל תקציב העירייה) המושקע בחופיה.

התוצאות, לדברי קצב, לא היו מפתיעות במיוחד מבחינתו. ״מתברר שלרוב קל מאוד לראות במבט חיצוני איזו עירייה משקיעה יותר בניהול מקיים וברווחת התושבים שלה ואיזו פחות״, הוא אומר. עם זאת, ״מה שהתוצאות לא בהכרח מראות הוא שחלק מהערים בקטגוריה השנייה והשלישית דווקא מפנימות את חשיבות הקיימות החופית. יש רשויות שבהחלט אמרו לי ׳כן, אנחנו מודעים, אנחנו עושים דברים, אנחנו מתכוונים להשקיע יותר משאבים׳ – למשל בעיריות של אשקלון, חדרה וחיפה יש תכניות לניהול ופיתוח מקיים של החופים, ומתכוונים להוציא אותן לפועל בשנים הקרובות – אם זה בפיתוח טיילות, פיתוח כלכלי של החוף או הוספת מסלולי אופניים. לגבי הרשויות היותר חלשות, התרשמתי שכרגע לא ממש. המסר עוד לא ממש הופנם שם".

הכלי שפיתח קצב מודד הביטים מסוימים של שמירה על החופים, שמתבססים על הנתונים הקיימים כיום. כדי להשלים את התמונה, יש צורך במחקרי המשך שישלימו היבטים סביבתיים נוספים: מה אחוז השטח הבנוי על החוף ובאיזה מרחק ממנו? האם יש זיהום אור בלילה באזור החוף? האם נדרשת הזנה של חול בחופים? ועוד סוגיות רבות.

״התוצאות מראות שנכון לעכשיו, קיים פער מהותי בין הערים״, מסכם קצב. ״עם זאת, התמונה משתנה בצורה מהירה, וייתכן שבדיקה נוספת בשנים הבאות תיתן תמונה שונה, והבדלים ניכרים פחות בין הרשויות. כלי הערכה כזה, בצירוף מדדים נוספים שיכולים להצביע על ניהול מקיים של החופים, יכול להיות דרך מצוינת לבצע הערכה אחת לכמה זמן ולוודא שאכן יש שיפור והטמעה אמתית ברשויות של ניהול לפי עקרונות הקיימות״.