בימי חורף אלה, כשכבר בשלבים המוקדמים-יחסית של היממה השמש מסתתרת והחושך משתלט, האורות בבתים שלנו דולקים במשך שעות ארוכות מבלי שנשקיע בכך מחשבה מרובה (לפחות עד שאחת הנורות נשרפת לפתע). סביר להניח שגם לא נקדיש תשומת לב מיוחדת למנורות הרחוב שמאירות את דרכנו לחנות הסמוכה, לביתם של חברים או לטיול לילי בחוף הים.
עם זאת, כל התאורה הזו צורכת חשמל רב, שמופק ברובו מדלקי מאובנים, שהשימוש בהם מאיץ את החרפתו של משבר האקלים. מעבר לכך, גם בימינו, קהילות רבות בעולם לא מחוברות לרשת החשמל, והן נאלצות להעביר את ערביהן בחשכה או להשתמש רק באמצעי תאורה בסיסיים ובעייתיים. פיתוח חדש עשוי לתת מענה סביבתי יותר ונגיש לבעיה: מנורה שפועלת על בסיס מי ים בלבד.
המנורה החדשה, שזכתה לשם WaterLight, מופעלת באופן פשוט למדי – כל שנדרש כדי להדליק אותה למשך שעות ארוכות הוא למלא אותה במי ים או אוקיינוס רגילים. היא פותחה בשיתוף פעולה בין חברת E–DINA הקולומביאנית, שעוסקת באנרגיה מתחדשת, לבין סוכנות הקריאייטיב Wunderman Thompson. מדובר במנורה ניידת, ששוקלת כ-2 קילוגרמים. נוסף על תאורה, אפשר גם להטעין באמצעותה מכשירים קטנים. לפי האתר הרשמי של WaterLight, את כל החומרים שהמנורה מורכבת מהם אפשר למחזר.
כיצד יכולה המנורה לפעול באמצעות מים בלבד? ובכן, כשמי המלח באים במגע עם לוחות מגנזיום ונחושת שנמצאים בתוך המנורה מתרחש תהליך יינון, שבו אלקטרונים נעים בין הלוחות – מה שגורם ליצירתה של אנרגיה חשמלית. המנורה עשויה מחומרים עמידים למים, ואפשר למלא אותה בעזרת טבילתה בים, כשהמים נכנסים אליה דרך חריצים בחלקה העליון. כמות מים מועטה יחסית מספיקה כדי שהמנורה תפעל למשך זמן רב – די בחצי ליטר מים (שתי כוסות) כדי שהמנורה תדלוק במשך כ-1,000 שעות (מעל 40 יום). לאחר מכן, אפשר למלא את המנורה מחדש – המנגנון אמור לפעול עד כ-5,600 שעות, שעשויות, בשימוש סביר, להתפרס על פני שנתיים או שלוש. בזאת יש למנורה יתרון משמעותי על פני פיתוחים דומים אחרים שהוצעו בעבר, שסיפקו תאורה למספר שעות נמוך בהרבה בהתבסס על אותה כמות של מים.
לארוג ולדוג גם בשעות החשכה
מעבר לייצור הנקי-יותר של אנרגיה לתאורה, פתרון כמו זה של המנורה החדשה עשוי לסייע לקהילות רבות בדרום הגלובלי. לפי ארגון הבריאות העולמי, כ-840 מיליון איש ברחבי העולם חיים ללא גישה לחשמל, ונאלצים להשתמש בשעות החשכה בפנסים שדורשים סוללות יקרות או בנרות שעלולים לגרום לשריפה – או לוותר על פעילויות יומיומיות נחוצות, על לימודים ואף על פרנסה הכרחית.
חלק מהקהילות האלו חיות בסמוך לים – כמו קהילת הוואיו (Wayúu), שסט המנורות הראשון יוצר עבורה. מדובר בקהילה ילידית שמתגוררת מזה אלפי שנים בחצי-האי לה גואחירה, שנמצא לחופי הים הקאריבי ושמחולק בין קולומביה לוונצואלה. הוואיו הצליחו להילחם בכיבוש הספרדי ולשמר את דרכי החיים השבטיות ואת המסורות ארוכות השנים שלהם. משום שאזור מגוריהם יבש ברובו ולא מתאים לחקלאות, הוואיו מסתמכים על דיג לצורכי מאכל ופרנסה. מסורת חשובה נוספת בקהילה היא אריגה ידנית של תיקים, שמיכות וערסלים צבעוניים במיוחד.
בעזרת המנורה החדשה, אנשי הוואיו יכולים להמשיך לארוג ולדוג גם בשעות החשכה, וילדיהם יכולים להכין שיעורי בית לאור המנורה. עיצובה של המנורה שואב השראה מבני הוואיו – הן בסמלים שחרוטים על גוף המנורה, והן ברצועת התלייה שלה, שארוגה בשיטה המסורתית על ידי נשות הקהילה.
לא רק על החוף
לדברי ד"ר דניאל מדר, חוקר ויועץ מדעי וממייסדי חברת SP Interface, למנורה כמו WaterLight יש יתרונות משמעותיים עבור קהילות שחיות בלי גישה לחשמל, כל עוד יש בקרבתן מים מלוחים. "בניגוד למנורות סולאריות, כאן אין תלות במזג האוויר", הוא אומר. "בנוסף, אפשר להשתמש במנורה הזו מיידית, בלי להמתין שהיא תיטען".
יש לציין שהמגנזיום והנחושת שהמנורה מכילה הן לא מתכות נדירות, והן נמצאות בשימוש נרחב במוצרים שונים (נחושת מצויה בכבלי חשמל, למשל) ולכן בחירתן היא טובה הן מבחינת ההשפעה הסביבתית והן מבחינת המחיר.
עם זאת, מדר מציין שגוף המנורה בנוי מעץ – ושלא כל בחירה בעץ היא בהכרח הסביבתית ביותר. "כדי שלעץ באמת תהיה טביעת פחמן נמוכה, חשוב לוודא שהוא נכרת בצורה בת-קיימא ומגיע ממקור מנוהל – כלומר שאם נכרתים עצים יש בקרה על כך, ושניטעים עצים בכמות גדולה יותר כדי לאזן את ההשלכה הסביבתית של הכריתה".
ומה בנוגע לקהילות שלא מתגוררות בסמוך לים? אפשר למלא את המנורה גם במים רגילים שהומלחו ואף בשתן, אך מדר מציין שהפתרונות האלו לא בהכרח זמינים או יעילים באותה המידה, עקב הרכב מליחות שונה. עם זאת, עשויים להיות פתרונות אחרים. "כל עוד מרחק הנסיעה לא גדול מדי, אפשר למלא בים מכלים פעם בשבוע או פעם בחודש, ולהוביל אותם אל הקהילות", אומר מדר.
יש לציין שעם השקת המיזם ב-2021, עלות המנורות נעה בין 60 ל-100 דולר למנורה – מחירים יקרים עבור אוכלוסיית הדרום הגלובלי, כך שיש צורך שגופים כמו עמותות או ממשלות ירכשו את המנורות עבור התושבים. עם זאת, ב-E-DINA פועלים כיום במטרה לצמצם את עלויות הייצור.
תכנון מתוך חשיבה על קהילה
מדר מוסיף שהפיתוח עשוי להיות שימושי גם אצלנו בישראל. "בנגב ובגדה המערבית חיים בדואים רבים ללא גישה לחשמל", הוא אומר. "גם אם לחלק מהקהילות כבר יש פתרונות כמו פאנלים סולאריים ומצברים, אפשר להרחיב את ארגז הכלים שבידיהן ולהוסיף גם מנורות כאלה. הם יכולים להשתמש במנורות גם בימים ללא שמש, והן ניידות ויכולות לפעול בכל מקום, כך שאפשר להוציא אותן החוצה ולקחת אותן לשטח".
האם הפתרון ישמש גם קהילות שכן נהנות מגישה לחשמל? האם התל-אביביים שחיים ליד החוף ירדו לים כדי למלא מים במנורות שלהם, והתאורה המונעת בדלקי מאובנים שעל חופי ישראל תוחלף במנורות WaterLight? לדברי מדר, כל עוד עלויות הייצור עדיין גבוהות, לא סביר שמהלך כזה יתרחש בקנה מידה רחב. "עם זאת, אפשר לשווק את המנורות למטיילים, למשל, וכך החברה המייצרת תוכל להשתמש ברווחים כדי לצמצם את עלות המנורות עבור מי שזקוק להן", הוא אומר.
לדברי מדר, אחד היתרונות הגדולים של המיזם הוא התאמתו לקהילות שצפויות להשתמש בו. "לעיתים קרובות, כשמחפשים פתרונות אנרגיה עבור קהילות בלי גישה לחשמל, לא נעשית חשיבה אמיתית עם ראייה לעתיד", הוא אומר. "כשהפתרון לא מתאים לקהילה, הוא עלול לצאת משימוש מהר, והמאמצים שהושקעו בו ירדו לטמיון. עם זאת, כאן אנחנו רואים פתרון שנועד לתת מענה יעיל לפער שממנו סובלים אלו שחיים ללא גישה לחשמל – השימוש בו קל ונוח, אין לו עלויות נלוות, והמוצר יכול להחזיק מספר שנים ללא תפעול מיוחד", מסכם מדר.