שתפו‬        

עומר ירושלמי

הפילוסוף הישראלי והדילמה המוסרית של המאבק במשבר האקלים

קיזוז פליטות פחמן היא אחת מהשיטות המרכזיות בהתמודדות עם שינוי האקלים העולמי, אולם במאמר חדש טוען ד"ר דן ברא"ז שלא רק שהשיטה לא באמת תקזז את הפליטות, אלא שהיא גם לא באמת מוצדקת מבחינה מוסרית
28 ביולי 2021



ככל שהעולם הולך ומתחמם, יותר מדינות, ארגונים וחברות מסחריות מתחייבות להיאבק בפליטות שהן יוצרות. גם בישראל, מופיעה לראשונה בהסכמים הקואליציוניים של הממשלה הנכנסת התחייבות להיאבק במשבר האקלים (גם אם לא נכתב איך הממשלה בדיוק מתכוונת לעשות זאת).

אחת הדרכים המרכזיות הנהוגות כיום להיאבק במשבר האקלים היא הצבת מכסות פחמן – כמויות פליטה שנתיות מותרות של פחמן במדינות, סקטורים או גופים שונים. במצב זה מתאפשר גם סחר וקיזוז פליטות פחמן – כלומר, העברת מכסה של פליטות של פחמן דו-חמצני שלא נוצלה לגורמים אחרים, על מנת לאפשר להם לפלוט יותר מהמכסה שלהם. אפשרות נוספת היא הקמה או השקעה במיזמים סביבתיים ואחרים לקיזוז פליטות שנעשו במקומות אחרים. בנוסף, חברות פרטיות וגופים נוספים עשויים להציב לעצמן מטרות פנים-ארגוניות (וולנטריות) לקיזוז פליטות הפחמן שלהן מעבר לנדרש במכסות.

עם זאת, במחקר חדש שהוצג בוועידה השנתית למדע ולסביבה 2021 בוחן ד"ר דן ברא"ז, פילוסוף מהאוניברסיטה העברית, את המוסריות של השיטה מבחינת משתמש הקצה שלה – אנחנו, הצרכנים.

אבל איך בעצם עובד קיזוז הפחמן ברמה האישית? קחו למשל את ענף התעופה, שאחראי לפליטת כ-2.4 אחוזים מכלל פליטת גזי החממה העולמית מדי שנה: אם טסתם לאחרונה בחברות התעופה דלתא, לופטהנזה, בריטיש איירוייז או ג'טבלו, כנראה שניתנה לכם האפשרות להוסיף למחיר כרטיס הטיסה עוד קצת כסף כדי לקזז את פליטות הפחמן שעליהן אתם אחראיים בכל מהלך הטיסה. בלופטהנזה, למשל, מחשבון הפליטות מראה כי על טיסה מתל אביב לברלין אפשר להוסיף כ- 3.5 אירו, שיועברו לאחד מ-10 המיזמים הסביבתיים שעמם משתפת לופטאנזה פעולה לצורך קיזוז הפחמן – תהליך שימשך כ-10 שנים – או אפשרות לשלם כ-94 אירו על קיזוז מיידי שיושקע בייצור דלק סילוני סינתטי. בין שתי האפשרויות הללו קיים טווח שלם של אפשרויות בחירה בהתאם לטווח הזמן שבו אתם רוצים שהפליטות שלכם יקוזזו ולמחיר שתהיו מוכנים להוסיף על כך לכרטיס.

לא רק חברות תעופה נמצאות בעסקי הקיזוז. ב-2020 עמד השוק העולמי של קיזוז פליטות וולנטרי (מבחירה ולא כחלק ממכסות פחמן) על 249 מיליון דולר והוא צפוי להגיע ל-515 מיליון דולר עד 2027. עם העלייה במודעות לצורך להאט את שינוי האקלים וההתחייבות של חברות ענק כמו פייסבוק ואינטל לאפס את מאזן הפליטות שלהם עד 2030 וכן התחייבותו של הממשל הפדרלי בארה"ב לאפס את הפליטות שלו עד 2050 – שוק  קיזוז הפליטות הוולנטרי צפוי להגיע ב-2050 לשווי של 100 מיליארד דולרים.

קיזוז או אחסון?

במאמר של חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד מבצעים הבחנה בין שתי שיטות עיקריות לקיזוז פחמן – הראשונה היא אחסון פחמן והשנייה היא הפחתת פליטות – לטענתם, לצד הפחתת הפליטות (באמצעות הימנעות מיצירתן), על מנת להגיע למאזן מאופס של פליטות ב-2050 ולעמוד ביעדי הסכם פריז, נחוצה גם בניית יכולת בהיקף משמעותי של אחסון פחמן.

אחסון הפליטות מתבסס על נטיעה מחדש של יערות או שימור יערות. כך, לדוגמה, באחד מהמיזמים שלופטהנזה מציעה ניתן לממן ייעור מחדש של יערות מנגרובים בניקרגואה. העצים שנשתלים אוספים ומאחסנים לטווח ארוך בביומסה הצמחית (בגזע, בענפים ובשורשים) ובקרקע, פחמן מהאטמוספרה בתהליך שנקרא קיבוע פחמן. סוג כזה של פרויקטים אינו בלעדי ליבשה וניתן לממן גם שיקום של צמחייה ימית שמאחסנת היטב פחמן בקרקע כמו עשבי ים.

ברא"ז. "קיזוז פחמן היא שיטה טובה להיאבק במשבר האקלים, אבל זה לא אומר שזה פוטר אותנו מהחובה לצמצם את הפליטות שלנו". תצלום: רוקו ג'יאנסנטה

הפחתת פליטות, לעומת זאת, לא אוספת פחמן מהאטמוספירה ומקבעת אותו, היא לא "מקזזת" ממש, אלא מונעת הוספת פחמן נוסף, מכאן גם החיסרון שלה במאבק בשינוי האקלים שהחוקרים מאוקספורד משייכים לה. דוגמאות נפוצות לשיטה זו הם מימון הקמת תחנות כוח המייצרות חשמל ממקורות מתחדשים במדינות מתפתחות. לופטהנזה, למשל, מאפשרת לנוסעיה לממן הקמת תחנת כוח סולארית ברפובליקה הדומינקנית. הרעיון מאחורי שיטה זאת הוא לחשב את ההפרש בין כמה פחמן היה נפלט מתחנת הכוח הרגילה לתחנת הכוח המתחדשת – ההפרש בין השניים הוא כמות הפחמן ש"קיזזנו" – או יותר נכון לומר, שמנענו – על ידי הקמת תחנת הכוח הנקייה.

עלינו לשנות את אורח החיים

במחקרו החדש, בחן ברא"ז את המוסריות של דרכי הקיזוז השונות והראה למה גם אם במבט ראשוני נראה שהן דרכי פעולה נכונות, הרי שבבחינה מעט יותר ביקורתית מגלות כל מיני בעיות מוסריות בכל אחת מהדרכים.

"השאלה שעניינה אותי, היא האם כשאני גורם לפליטות, טס או נוסע ברכב ואחרי זה משלם כסף לאיזשהו פרויקט קיזוז, האם מבחינה מוסרית זה כאילו לא פלטתי בכלל", מסביר ברא"ז. "אם התשובה היא כן, הרי שאם מבחינה מוסרית אני יוצא בסדר – ואז, על פניו, אני לא צריך לשנות את החיים שלי בכלל, כי אני לא עושה שום דבר רע".

על פי ברא"ז, מסקנה זו, לפיה אין לנו צורך לשנות את ההתנהגות שלנו, עומדת בניגוד מוחלט לדעה הרווחת בקרב אקטיביסטים סביבתיים, שאומרת שעלינו לשנות את דרך חיינו לנוכח משבר האקלים – בין אם דרך מעבר לדיאטה צמחונית או על ידי צמצום דרמטי בהיקף הטיסות.

במחקר שלו בוחן ברא"ז את טיעון "השקילות המוסרית", שבבסיסו עומדים שני נושאים: אם אני פולט ואז מקזז, אז בסך הכולל לא הוספתי שום גז חממה לאטמוספירה, ולכן לא תרמתי לשינוי האקלים במעשה שלי. כלומר, המעשה שלי שקול ללא לפלוט מלכתחילה. נקודה עקרונית נוספת היא   שמה שחשוב מבחינה מוסרית זה רק התוצאה הסופית – כמה פחמן יש באטמוספירה. "המסקנה היא שאם יש אותה כמות פחמן, לא נראה שיש משהו רע במה שעשיתי ועל פניו משתמע שאם בחרתי לפלוט ולקזז מה שעשיתי הוא בסדר" מוסיף ברא"ז.

אבל לטענת ברא"ז לא החלק הראשון ולא החלק השני נכונים. החלק הראשון לא נכון כי עוד לא קיים פרויקט קיזוז שבאמת מקזז 100 אחוז מהפחמן ובמיוחד כאשר מדובר בצמחייה יבשתית או ימית שמושפעת ממגוון רחב של גורמים ביולוגיים וסביבתיים, היקף הקיזוז שמוערך בתחילת הפרויקט אינו בהכרח בדיוק זה שיתרחש במהלכו ובסופו. והחלק השני לא נכון, כי התוצאה הסופית היא לא הדבר היחיד שחשוב מוסרית.

"זה פשוט לא נכון ששיטת אחסון הפליטות מקזזת את כל הפליטות, היא אולי עושה את זה אם מסתכלים על נקודה אחת בזמן, אבל לא אם מסתכלים לאורך זמן" טוען ברא"ז. "מה שנכון זה להשוות בין המצב שבו פולטים ומקזזים למצב שלא פולטים מלכתחילה. במצב הראשון, מוציאים דלק מאובנים מהקרקע, שורפים אותו ואז מאחסנים אותו בעץ לכמה עשרות שנים עד שהעץ ייכרת, ישרף או ירקיב. במצב השני לא הייתה סיבה להוציא את הדלק מהקרקע מלכתחילה והוא היה נשאר שם עוד מיליוני שנים".

הימור מוסרי

על פי ברא"ז, בחירה בפליטה וקיזוז גם היא אינה "מקזזת מוסרית". הוא מצביע על "ההימור המוסרי" שבלפלוט ולקזז: בפעולה מזהמת אתה יכול להיות בטוח שתוסיף פחמן לאטמוספרה, אבל אתה לא יכול להיות בטוח שהפרויקט שתשלם לו באמת יקזז כל מה שהוספת. לעומת זאת אם לא תזהם לא יהיה מה לקזז. " כשאתה עולה על טיסה ומחליט לקזז זה הימור מוסרי שאתה לוקח", הוא מדגיש. "אבל אתה צריך לקחת בחשבון שיש סיכוי שתוסיף לאטמוספרה גז חממה שיפגע באדם ובסביבה".

לטענת ברא"ז, גם פרויקטים של מניעת פליטות, שמלכתחילה לא באמת מקזזים, הם בעייתיים. "צריך לשאול – האם כשאני ממן פרויקט כזה מה שעשיתי ניזקף לזכותי?", הוא אומר. "בחלק מהמקרים אולי תרמתי לצמצום פליטות שאמור לסייע להאט את משבר האקלים, אבל במקומות שיכלו למנוע פליטות בעצמם זה היה מחובתם מלכתחילה. אז יכול להיות שאני מממן משהו שהיה מחובתו המוסרית של מישהו אחר לעשות".

"בסופו של דבר המסקנה שלי הולכת יד ביד עם ההיגיון הבריא ומה שאומרים לנו אקטיביסטים סביבתיים", מסכם ברא"ז. "אני לא נגד קיזוז פחמן, אני חושב שזה חשוב ושיטה טובה להיאבק במשבר האקלים. אבל זה לא אומר שזה פוטר אותנו מהחובה שלנו לצמצם את הפליטות שלנו".


בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב- ynet

שתפו‬        


הירשמו לניוזלטר שלנו

עקבו אחרי זווית