שתפו‬        

רן בן מיכאל

זיהום רעש

פסטיבלי המוזיקה שמציפים אותנו בעונת הקיץ מייצרים הרבה צלילים יפים, אבל גם הרבה זיהום ופגיעה בסביבה. במקביל, מהפיכת הסטרימינג הדיגיטלי שהיתה אמורה להפחית לכאורה את צריכת האנרגיה בתעשיית המוזיקה, לא ממש עשתה את השינוי הנדרש. אז איך אפשר ליהנות ממוזיקה בלי לפגוע בסביבה?
17 ביוני 2019



 

 

"הוא רצה שנסתלק אליו לשמוע תקליטים", רמז פיקסמן לאהוד בנאי בשיר "זמנך עבר", אבל מאז נדמה שגם זמנם של התקליטים עבר. תוך תקופה קצרה למדי שינתה תעשיית המוסיקה כיוון ממודל הכנסות המבוסס על מכירת מוצרים (תקליטים ותקליטורים, למשל) למודל המבוסס על תמלוגים מאספקת שירותי הזרמת תוכן (סטרימינג) ובעיקר על הופעות חיות.

בעונת הקיץ מתקבצות הופעות רבות למאות פסטיבלים גדולים באירופה ובארצות הברית שאליהם מגיעים מאות אלפי (ואף מיליוני) צופים. חלק מהפסטיבלים נודדים מעיר לעיר באמצעות מערך לוגיסטי של אלפי אנשי הפקה ועשרות משאיות או מטוסים ומשאירים אחריהם טבעית רגל סביבתית גדולה למדי.

ב-2015 פורסם באנגליה דו"ח אודות ההשפעה הסביבתית של 279 פסטיבלים המתקיימים מדי קיץ במדינה. הדו"ח בחן בעיקר דרכים אפשריות לצמצום פליטות גזי חממה כחלק מהמחויבות להסכם פריז לשינוי האקלים. מקור חלק הארי של פליטות הפחמן הדו-חמצני מהפסטיבלים, שנאמדו ב-100 אלף טון, הוא בנסיעות של הצופים ושל צוותי ההפקה אל אתרי האירועים. רק 20 אחוז משויכים לאתרי האירועים עצמם, והם מגיעים מדיזל מזהם שמניע גנרטורים ייעודיים. זהו אולי חלק קטן מסך הפליטות בבריטניה (כ-500 מיליון טון באותה שנה), אבל ניתן להקטינו באמצעות מספר צעדים פשוטים יחסית של עידוד חלופות כפי שנעשה בפסטיבל המוזיקה DGTL (שמתחיל באמסטרדם ועובר בערים אחרות כולל בתל אביב) ומבקש להיות הראשון בעולם שיהיה ניטרלי מבחינת פליטות כבר ב-2020. בנוסף, מיזם הולנדי בשם PowerVibe מציע תמהיל ממקורות מתחדשים להנעת הגנרטורים.

בוא איתי לפסטיבל

כאשר כמות כה גדולה של אנשים נוחתת במתחם סגור הם נוטים להשאיר אחריהם הרבה אשפה שהדו"ח מעריך אותה ב-23,500 טון. שני שלישים ממנה אינם ממוחזרים. עם עליית המודעות לנושא החלו כמה פסטיבלים לצמצם את השימוש בבקבוקי פלסטיק חד-פעמי. גלסטונברי, מהמפורסמים שבפסטיבלי בריטניה, הכריז על מהלך כזה כבר השנה. בארצות הברית אסרו המארגנים של פסטיבלי קואצ'לה וסטייג'קואצ' על שימוש בקשיות שתייה חד-פעמיות. במקביל, החליטו יותר מ-60 פסטיבלים לאסור על מכירת נצנצים בשטח הפסטיבל, בגלל ההשפעה השלילית של מוצר זה על הסביבה.

פסטיבל המוזיקה הבריטי "בסטיבל" אוסף אוהלים שננטשו מאחור על ידי מבקרים ומעביר אותם למטרות הומניטריות.

בעונת הקיץ מתקבצות הופעות רבות למאות פסטיבלים גדולים באירופה ובארצות הברית שאליהם מגיעים מאות אלפי (ואף מיליוני) צופים. תצלום: yvette de wit – unsplash

 

נוחות אישית היא בעיקר הנוחיות. הפתרון המוכר לכולנו ממחנות קיץ ועד הופעות בפארק הם השירותים הכימיים – כשמם כן הם, ריחניים ומזהמים. בפסטיבל גלסטונברי המירו רבים מהשירותים לשירותי קומפוסט, ולאחר תהליך עיבוד מפוזרת הפסולת בשטחי החקלאות באזור. אגב, אם גלסטונברי נדמה לכם כמוביל דרך לקיימות כדאי לציין שרק לפני עשור בערך ביטלה להקת רדיוהד את הופעתם שם בגלל העדר תחבורה ציבורית למקום.

בפסטיבלים נמכר גם הרבה מזון, ולמזון כידוע יש השפעה סביבתית רבה. שינוי היצע המזון לכזה המגיע ממקור מקומי (ובהעדרו, כזה שמקורו בסחר הוגן), מחקלאות או דיג ידידותיים לסביבה ובעיקר לכזה המבוסס-צומח הוא חלופה טובה יותר. את פסולת המזון ניתן לאסוף לקומפוסט, ופסטיבלים רבים כבר נערכים להפרדת סוגי אשפה למחזור או שימושי משנה.

כרטיסים מנייר (שהולכים ונעלמים אמנם, אבל עדיין קיימים), צמידים לאישור כניסה, מזכרות (חולצות, שרשראות, מדבקות, שקיות בד ועוד) – את כולם צריך לייצר, לשנע ולרוב לזרוק בתום האירוע. למרביתם יש חלופות סביבתיות יותר (כרטיסי כניסה אלקטרוניים, למשל) ואת חלקם (החולצות) אפשר לייצר על פי דרישה ולאסוף מסניף הדואר. אפילו לפילטרים של סיגריות – פסולת פסטיבלים נפוצה – יש חלופה מתכלה.

כ-40 פסטיבלים מובילים חתמו לאחרונה על אמנה לצמצום המדרך הסביבתי שלהם עד שנת 2025 ופסטיבלים מסוימים (כמו לאטיטיוד בבריטניה או בּוֹנארוּ בארצות הברית) כבר מנהלים אסטרטגיה סביבתית כוללת משלהם.

רעיון נועז יותר מדבר על שינוי דרמטי באופיו של הפסטיבל עצמו: באמצעות הזרמת תוכן, שימוש במציאות מדומה ובטכנולוגיות אחרות אפשר יהיה להעביר הופעות חיות ברשת, וליצור חוויה משותפת בין מיליונים מסביב לעולם. אולם, כפי שנראה מיד, פתרונות טכנולוגיים פורצי דרך לפעמים פשוט מעבירים את הבעיה הסביבתית ממקום אחד למקום אחר. 

כ-40 פסטיבלי מוזיקה מובילים בעולם חתמו לאחרונה על אמנה לצמצום המדרך הסביבתי שלהם עד שנת 2025. תצלום: krists luhaers – unsplash

 

תקליט או תקליטור

עם המעבר להפצה דיגיטלית של מוסיקה (iTunes נפתחה באפריל 2003) בחנו חוקרים את ההשפעה הסביבתית של תהליכי ייצור והפצה שונים (בעיקר צריכת האנרגיה בתהליך הייצור). הציפייה בכלל הייתה שבזכות טכנולוגיית המידע המתקדמת, תצומצם התלות במוצרים חומריים ואתה גם צריכת האנרגיה. המסקנה היתה שהפצה דיגיטלית טובה יותר מאשר שימוש בתקליטורים (CD). החוקרים התעלמו ממהלך החיים של התקליטור לאחר הגעתו אל המשתמש, אבל במסקנותיהם הם מעידים כי התפתחות שירותי הזרמת התוכן יחייבו בחינה מחודש.

ואכן מחקר עדכני יותר מתאר תמונה שונה. כמות הפלסטיק (שמקורו כזכור בדלק מאובנים), שצרכה תעשיית המוזיקה הגיעה לשיא בראשית שנות ה-2000 וצנחה פלאים בכ-87 אחוז סביב 2016. אבל פליטות גזי החממה שמקורם במרכזי המידע של הזרמת התוכן לעומת זאת כמעט הכפילו את עצמם. קשה, אולי בלתי אפשרי, להשוות את הפליטות והזיהומים של "המערכת האקולוגית" של ייצור מוסיקה וצריכתה כיום ולפני 20 שנה אבל לא בטוח שהטכנולוגיה אכן הביאה לשיפור סביבתי.

בתוך כל הדיון הסביבתי והטכנולוגי הזה חזר מהדלת האחורית פתרון אנלוגי ותיק (וטוב): התקליט. יש חובבי מוסיקה רבים שמעדיפים את העיגול השחור והקשיח, ואת החוויה הכרוכה בקנייתו. תקליטי ויניל לא מגיעים לרוב למטמנות, כי יש להם שוק יד שנייה נמרץ מאוד והנטייה של הרוכשים היא לצבור אותם באוספים. אז אולי במקרה הזה אפשר לחזור לעבר ולהפוך את השחור לירוק החדש.


בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב-וואלה!

שתפו‬        


הירשמו לניוזלטר שלנו

עקבו אחרי זווית