שתפו‬        

נינה סודין

מסע אחר

יומן המסע האלטרנטיבי שלי בחו"ל, שסיפק לי הזדמנות להכיר אנשים ותרבויות ולאמץ אורח חיים שתורם לסביבה יותר ממה שהוא לוקח ממנה

20 באוגוסט 2021



לפני ארבע שנים ארזתי תיק ויצאתי לטייל. עד כאן מדובר כנראה בבחירה שגרתית למדי עבור ישראלית בסוף שנות ה-20 לחייה, אבל חלק ממאפייני הטיול שלי היו שונים מאלו של רוב המטיילים. טסתי לבד לאירופה ללא מסלול מוגדר מראש, בידיעה שאתנייד בעיקר בטרמפים וכך אוכל להגיע לכל מקום ביבשת. רוב החפצים שהיו לי בארץ נמסרו או נמכרו, והצטמצמתי לכדי שני תיקים בלבד, שהכילו את כל הרכוש ששיערתי שאזדקק לו במהלך הטיול. גם את אורכה של התקופה הזו לא קצבתי מראש, אלא פשוט יצאתי לדרך, מצוידת במחשב נייד למקרה שארצה להתחיל לעבוד בדרכים.

כמו רבים, בחרתי לטייל מתוך רצון להיחשף למגוון רחב יותר של מקומות, שפות ותרבויות מאלו שפגשתי כשחייתי במקום קבוע אחד. הניע אותי במיוחד המפגש הפוטנציאלי עם אנשים מארצות שונות, והאמנתי שבעזרת טרמפים ופלטפורמות אירוח אוכל להכיר חברים חדשים – או לפחות מכרים מזדמנים – בכל מקום שאגיע אליו. ההחלטה לטייל בתקציב נמוך ובעזרת כלכלה שיתופית הכתיבה לעתים קרובות לא רק את אופיו היומיומי של המסע (או כפי שכיניתי אותו, ה"לא-טיול" שלי) אלא גם את אופיים של המפגשים השונים בדרך. רוב האנשים שאיתם הייתי באינטראקציה לא היו נותני שירות או מטיילים ישראלים, ולרוב הם לא היו מטיילים כלל. פגשתי בעיקר את אותם המקומיים שעבדו, נסעו וחיו באזורים שבהם זכיתי לבקר. סגנון הטיול הזה, יחד עם קצב טיול אטי, העניקו לי את היכולת למצוא בתים זמניים גם במקומות שלא שמעתי עליהם מעולם.

ככל שהמסע התקדם, גיליתי גם את הקשר בין כלכלה שיתופית לסביבתיות. תרבות הצריכה מתבססת על תחושת הצורך הטבועה בנו – אנחנו צריכים לקנות, כי אין לנו, ואם יהיה לנו, יהיה טוב יותר. אך ידוע היום ש"רכישת" חוויה מסבה לנו יותר אושר מרכישת חפצים, ובנוסף לכך, לעתים קרובות המשאבים שאנחנו זקוקים להם כבר קיימים בשפע רב, ואם נדע למצוא אותם, לא רק שנוכל לחלוק אותם ללא תשלום כספי (או בתשלום סמלי מאוד ביחס לרכישת מוצר חדש), אלא גם ננצל את מה שכבר הונפק וקיים במקום לעודד ייצור חדש. כנראה שלא נצא לקנות לחם במכולת אם כבר יש לנו לחם דומה במטבח בבית. באופן דומה, אנחנו יכולים להשתמש ברכבים שכבר נמצאים על הכביש, בבתים הקיימים על תכולתם ובמזון שעתיד להיזרק בעודו כשיר לאכילה.

אני בהמתנה לטרמפ בתחנת דלק בגרמניה. תצלום: נינה סודין

טרמפ עם עלי הלבנוני

בשנים האחרונות הולכת ועולה המודעות לכך שטיסות הן אמצעי תחבורה מזהם במיוחד, שצפוי להיות אחראי לחלק משמעותי מפליטות גזי החממה בעולם עד אמצע המאה. אך בישראל, כמעט כל יציאה מהארץ (למעט מצרים וירדן) כרוכה בטיסה. אמנם המסע שלי התחיל בטיסה לקרואטיה, אבל ידעתי שטיסות לא יהיו כלי התחבורה המרכזי במהלכו. במשך שנה וחודשיים עברתי בין עשרים ושתיים מדינות באירופה, במסלול שהצטבר לכדי יותר מ-20 אלף קילומטר, ולמעט היציאה מהארץ והחזרה אליה – עליתי על טיסה אחת בלבד, מברצלונה לבריסל. את שארית הדרך, ממזרח עד מערב אירופה ובחזרה למדינות הבלקן, עברתי בדרכים יבשתיות – בעיקר טרמפים, ומעט תחבורה ציבוריות – ולעתים דרך הים, באמצעות מעבורות.

כטרמפיסטית שמצטרפת לנסיעות קיימות, למעשה אני כמעט ולא משפיעה על צריכת הדלק – למעט עיקופים שביצעו עבורי נהגים נחמדים במיוחד, כמו גבר מגאנה ושמו צ'יף, שאסף אותי בגשם זלעפות והסיע אותי לנקודה נוחה יותר על אף שמיהר לפגישת עבודה. אבל לבחירה שלי בטרמפים יש גם יתרונות נוספים: הם אפשרו לי מפגש בלתי אמצעי עם תושבי המקומות שביקרתי בהם, ועם תיירים כמוני. אמנם לפעמים המפגש הוא לא יותר מאשר שיחת נימוסין קצרה, אך לעתים קרובות קורים דברים מעניינים בהרבה. בסקוטלנד עליתי על טרמפ עם שלושה סטודנטים הודים, שלא הייתה להם תכנית ברורה להמשך היום – ולכן הם מצאו את עצמם נוסעים בעקבותיי לעיירה שאליה תכננתי להגיע. בדרך התברר לי שיש להם ריקוד קבוע, שאותו הם רוקדים ומצלמים במקומות שונים בטיולים שלהם, והפעם גם אני זכיתי לרקוד איתם על גדות אגם לומונד. בשווייץ אסף אותי עלי הלבנוני, שציין בשמחה שאנחנו שכנים ועזר לי למצוא את היעד שלי, וביוון הכרתי את ארחירוס, שלקח אותי לפגוש את המשפחה שלו, התנצל שהוא לא יכול לארח אותי (על אף שלא ביקשתי) והראה לי מקום בטוח לישון בו על החוף.

אספקה אינסופית של מזון מהפח

נהניתי לישון מתחת לכוכבים, אבל את רוב לילותיי בכל זאת ביליתי בבתים. במקום לשלם על לינה במלונות, לרוב התארחתי אצל מקומיים ללא תשלום כספי, בתמורה לעזרה לפי הצרכים שלהם. בעזרת פלטפורמות ייעודיות להתנדבות כזו, יכולתי לבחור מראש את האנשים שאצלם ארצה להתארח ואת אופי המקום. כך הגעתי לג'ון האנגלי וסאנה הבלגית: בסדנת העץ שלהם ששוכנת בסמוך לכפר קוריס שבוויילס, השניים מייצרים רהיטים ופריטי אמנות מעץ ממוחזר, ללא פגיעה ביערות. אצל ג'ון וסאנה עזרתי בניקיונות ובבישולים, שייפתי עצים ולמדתי פירוגרפיה (כתיבה על עץ על ידי שריפתו), בערבים הכרתי את האזור ואת תושביו וביקרתי במרכז לטכנולוגיה אלטרנטיבית בעיירה השכנה, ובלילות ישנתי יחד עם המתנדב השני, פיליפ האוסטרי, באוטובוס משופץ, שבעבר ליווה את ג'ון בטיולים ברחבי בריטניה.

ארוחה מאוכל מוצל עם אנשים מרחבי העולם. תצלום: נינה סודין

ערב אחד יצאנו לבלות במסיבה. אחרי נסיעה בכבישים חשוכים והליכה עם פנסים ביער, הגענו למסיבת חווה בהרים, עם מוזיקה חיה של נגנים, בריכה מאולתרת מבאלות של חציר ושיחות נעימות לצד המדורה. את יום הולדתי ביליתי דווקא לבדי, בהליכה ברחובותיה הגשומים והאפרפרים של העיירה הסמוכה, מאקאנטלית' (מאק), בתחושה שזה המקום הטוב ביותר שיכולתי לבחור להיות בו. מאק נכנסה לי ללב, או כפי שאמר לי ג'ון כשנפרדתי ממנו כדי לצאת למסע טרמפים צפונה – "היית כאן רק שבוע וחצי, אבל ניכר שבאמת אימצת לקרבך את הרוח של מאק".

מכיוון שהתארחתי אצל מקומיים, לעתים קרובות בישלתי עם המארחים שלי או זכיתי לארוחות טעימות מעשה ידיהם. אבל בביקור שלי במאסטריכט שבהולנד, ההתנהלות עם אוכל קיבלה פנים חדשות לחלוטין. במשך שלושה חודשים התגוררתי יחד עם שותפים מתחלפים ב"מנדריל". מדובר בבניין שעקב היותו לא בשימוש, ניתן על ידי העירייה לקבוצת צעירים שהשתמשו בו כדי לארח פעילויות ללא מטרות רווח – וגם התגוררו בתוכו, עד שנאלצו, ממש לאחרונה, להתפנות ולהצטרף לסקוואט (squat) אחר.

בהולנד, כמו במדינות מפותחות אחרות, ישנה תופעה רחבה של בזבוז מזון. יחד עם שותפיי ב"מנדריל", אספנו אוכל שנזרק לפחים בחנות סיטונאית (שיטה זו נקראת dumpster diving). כך יכולנו ליהנות מאספקה אינסופית של לחמים, פירות, ירקות ומיצים סחוטים. זכור לי במיוחד פח היינות, בו מצאנו לעתים קרובות עשרות בקבוקים מלאים לחלוטין. מכיוון שנדרשת טעימה מכל חבילה, בקבוק אחד נפתח, ולאחר מכן כבר לא ניתן להחזיר אותו למדפים והוא נזרק לפח. כשהאוכל שאספנו כבר לא היה ראוי לשימוש, התנחמנו בכך שזרקנו אותו לפח הקומפוסט (בחנויות שמהן ליקטנו את האוכל הוא נזרק יחד עם האריזה לפח "כללי", על אף שבהולנד ישנן אפשרויות מיחזור נרחבות).

נוודת ללא בית קבוע

לתיירות אלטרנטיבית אין הגדרה אחידה, אולי משום שענף התיירות משתנה באופן כה מהיר, ושתיירות שנחשבת לאלטרנטיבית עשויה להפוך במהרה לפופולרית. אם בעבר טיולים תואמו בעיקר דרך סוכנויות, הצמיחה המהירה בהיקף המידע הזמין ובנגישות שלו הובילו לכך שהתיירים הפכו להיות עצמאים יותר בארגון הטיולים שלהם ובתיאומים ישירות מול מקומיים, דבר שהתאפשר באמצעות פלטפורמות אירוח כמו AirBnB. כמו כן, חיפושם המתמיד של התיירים, שהלכו וצברו ידע על העולם, אחר חוויה מקומית וייחודית, הוביל לצמיחתה של תיירות שתרה אחר חוויה תרבותית אותנטית. ככל שגם טיולים ליעדים תרבותיים הפכו לנורמה – מי שמבקר בקולוסיאום או בטאג' מאהל כבר יודע שימצא את עצמו שם בין אלפי תיירים – המטיילים החלו לחפש אלטרנטיבות נוספות.

אחת מהמעבורות שהשתמשתי בהן כדי להתנייד ללא טיסות. תצלום: נינה סודין

לבסוף, המודעות ההולכת וגדלה להשלכותיה הסביבתיות והחברתיות של התיירות עוררה התפתחות של תיירות ידידותית יותר לסביבה ולתושבים המקומיים. הביקוש וההיצע הולכים וגדלים – Worldpackers, יוזמה המקשרת בין מתנדבים למארחים, מצהירה על יותר מ-1.5 מיליון משתמשים, ולפי אתר Couchsurfing, רשומים אליו 12 מיליון משתמשים מרחבי העולם. גם לאורך דרכי שלי, פגשתי לא מעט מטיילים שבוחרים לשבור את המוסכמות ויוצרים בהדרגה מוסכמות חדשות.

כשהגעתי לישראל אחרי יותר משנה באירופה, לכאורה נראה היה שמדובר בטיול ארוך, אולי ארוך מעט מן המקובל, שהתחיל ונגמר. אבל עבורי התקופה הזו לא הייתה רק אוסף של חוויות ואנשים, אלא גם חשיפה מעמיקה לדרכי טיול וחיים חדשות. גם כשחזרתי לישראל המשכתי לתפוס טרמפים ולהתגורר אצל אנשים בתמורה לשמירה על חיות המחמד שלהם, ובכל פעם שאני פותחת מקרר כזה או אחר, אני שואלת את עצמי איך אוכל להימנע מבזבוז מזון. אני חיה כנוודת ללא בית קבוע, גם בימים אלה, והנדודים שלי רחוקים מלהיגמר: בחודשים האחרונים חייתי באיסטנבול, בהמבורג ובקופנהגן, וכשאתם קוראים את השורות האלה אני אי שם בפוזנן שבפולין. אני כותבת כיום מדריך למסע אלטרנטיבי שיעזור לאחרים לטייל ולחיות באופנים דומים, לתקופות קצרות או ארוכות. לכל אורך הדרך, מלווה אותי הרצון לקחת את כל מה שיש בעולם ולהשתמש בו בצורה הטובה ביותר: להפוך רכב חולף לטרמפ, זבל לאוכל, בניין ישן לבית וזרים מוחלטים – לחברי אמת.


בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב- וואלה!

שתפו‬        


הירשמו לניוזלטר שלנו

עקבו אחרי זווית