מתבשלים על אש קטנה

מז"א ואקלים
למה קשה לנו לתפוס את סכנות ההתחממות הגלובלית? מחקר חדש מראה כיצד משפיעה הפסיכולוגיה שלנו על הדרך שבה אנו מתייחסים אל איום שינוי האקלים

 

אומרים שאם משליכים צפרדע לסיר מלא מים רותחים היא תקפוץ מיד החוצה, אך אם מכניסים אותה למי ברז ומדליקים את האש תחת הסיר, היא פשוט תישאר שם בחוסר מעש ותתרגל למים ההולכים ומתחממים עד שהטמפרטורה תהפוך קטלנית.

יש לקוות שאיש מן הקוראים לא יחליט לבצע את הניסוי האכזרי הזה בבית, אך על פי מאמר שפרסמה לאחרונה חוקרת ישראלית, קשה שלא לחשוב שבכל מה שנוגע להתחממות הגלובלית – אנחנו הצפרדעים בסיפור.

מחקרים רבים בתחומי הפסיכולוגיה וחקר הרציונליות הביאו אותנו זה מכבר להבנה שהיכולת שלנו להעריך סכנה ולהגיב לה אינה תוצאה של עובדות וניתוח רציונלי בלבד, אלא גם של גורמים פסיכולוגיים, תפיסתיים, רגשיים, ואחרים הנכנסים למשוואה ומשפיעים על ההחלטות שאנחנו מקבלים. לחץ דם גבוה, למשל, מסכן מאוד את הבריאות, אך היעדר סימפטומים אצל הסובלים ממנו – גם אם הם יודעים שהם סובלים – מפחית אצלם את תחושת הסכנה, ולפיכך את היחס הרציני לטיפול; זאת בהשוואה למחלות מסוכנות פחות, אך מורגשות יותר, המשרות על החולים דאגה ומריצות אותם לרופא.

עובדה מטרידה הנוגעת לאיום ההתחממות העולמית, כפי שעולה ממאמרה של ד"ר נורית כרמי, ראש התכנית ללימודי חברה וסביבה במכללה האקדמית תל-חי, היא שמניתוח של מאפייני האיום האקלימי עולה כי בכל אחד ואחד ממאפייניו הוא נוטה לגרום לנו להפחית מחומרתו: כל המנגנונים הפסיכולוגיים שלנו חוברים כביכול יחד להביא אותנו להמעיט בערכו של אחד הסיכונים הגדולים ביותר העומדים כרגע בפני האנושות.

התחממות? אצלי? מה פתאום!

כרמי סוקרת ומסכמת במאמרה, שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "אקולוגיה וסביבה", תוצאות של עשרות מחקרים שעסקו בשאלה הגדולה: מדוע מתמהמה הציבור להגיב לסכנת ההתחממות הגלובלית, שהמדענים מתריעים עליה חזור והתרע? מה מקור הפער בין החומרה שמייחסת הקהילייה המדעית למצב העניינים, ובין האדישות היחסית שלה זוכה הנושא מן הציבור הרחב ומן ההנהגה העולמית גם יחד? אמנם חזינו לאחרונה בשינוי היסטורי – כך יש לקוות – בוועידת האקלים בפריז, ועדיין יש לתמוה כיצד רק עכשיו קמה ההנהגה העולמית להתגייס לפעולה, או לפחות לניסיון לפעולה. מהם, אם כן, החסמים הפסיכולוגיים המונעים בעדנו מלחוש במלואה את סכנת שינוי האקלים?

ראשית כל, מסבירה כרמי, ההתחממות העולמית היא איום חדש וחסר תקדים. היכולת שלנו להעריך סיכון קשורה באופן הדוק במידת ההיכרות שלנו עם ההשלכות שלו ובמידת ההתנסות האישית עִמו. "אדם שהתנסה בהתממשות של איום – יעריך אותו כחמור יותר", מסבירה כרמי, "והעובדה שרוב בני האדם טרם חוו 'על בשרם' את הפגיעה הכלל-מערכתית המשמעותית שהגופים המדעיים המרכזיים בעולם מזהירים מפניה, מקשה על תפיסת האיום כחמור מאוד". בדומה לכך, גם העובדה שהסיכון הוא כולל, ולא מקומי או אישי, ומסכן לא בהכרח אותי ואת הקרובים לי אלא אולי דווקא אוכלוסיות גדולות ומרוחקות ממני, מפחית את המעורבות הרגשית הדרושה כדי לפתח תחושת סכנה משמעותית.

גורם נוסף הוא גורם האי-ודאות. עצם המונחים "סיכון" או "איום" מצביעים על אי-ודאות. תופעות אקלימיות הן מערכות מורכבות ביותר, והמודלים המדעיים המנתחים אותן, בהתאם לכך, אינם מניבים תוצאות חד-משמעיות, אלא תוצאות הסתברותיות. מכאן הניסוחים המופיעים תדיר במסקנותיהם של החוקרים, ניסוחים כגון "בסבירות גבוהה", או "פוטנציאלי", שגורמים לקוראים להתייחס אליהם ברצינות מופחתת. ניסוחים הסתברותיים, שאינם נותנים תשובות של כן-או-לא, נתפסים אצל רבים כעדות למגבלות המחקר המדעי, ולא כנובעים מחוסר הוודאות הטמון במערכות הטבעיות עצמן.

איום חסר פנים

משכי הזמן שעליהם מדובר גם הם משרים שאננות. אף שמדענים מתבססים במחקריהם על שינויים אקלימיים הנצפים כיום, עיקר הנזק עוד לפנינו, והאיום אינו מידי. החוקרים מדברים על נזקים הנוגעים בעיקר לדורות הבאים, שלא בהכרח יתגלו בטווח חיי אדם יחיד. מנגנוני ההישרדות האנושיים, כפי שעוצבו במהלך האבולוציה, מעודדים אותנו להעדיף אסטרטגיות המגדילות רווחים קצרי טווח על חשבון דאגה ואחריות להתפתחויות בטווח ארוך. יתר על כן, תהליך ההתחממות העולמי הוא אטי והדרגתי, בדומה למתרחש בסיר המים של הצפרדעים שפתחנו בהן. השינויים אטיים כל כך, שהם חולפים "מתחת לרדאר" של התפיסה החושית שלנו.

יתר על כן, בחיי היומיום אנחנו רגילים לחוש בטווח של יממה בודדת שינויי טמפרטורה גדולים בהרבה מאלה שצופים החוקרים במהלך ההתחממות העולמית. ההתנסות היומיומית שלנו מקשה עלינו, אפוא, להעריך את גודל הסכנה הטמון בעלייה של שלוש מעלות תוך 50 שנה, בעוד שאנחנו רגילים להפרש גדול בהרבה תוך שעות. חוסר המוחשיות נוגע גם לגורמים להתחממות: גזי החממה הם חסרי ריח או צבע, ולכן נותרים עבור הציבור הרחב מופשטים וקשים לתפיסה.

ואכן, לא מפתיע לראות שבאזורים שבהם שינוי האקלים קיצוני יותר והשפעותיו מורגשות יותר כבר היום, חלקים גדולים יותר בציבור מודעים לסכנה ולשינויים שהיא עתידה לחולל בחייהם. זה המצב באוסטרליה, למשל, שבה 90 אחוז מהציבור מסכימים לכך ששינוי האקלים ישפיע על עליית גובה פני הים, ולצד זה גם הרשויות המקומיות עסוקות הרבה יותר בתכנון לקראת השינויים האלה.

לבסוף, חוקרים מראים כי קיימת נטייה אנושית מובהקת להתייחס ביתר חומרה לסכנות מעשה ידי אדם לעומת לסכנות שמקורן בכוחות טבע, ובפרט כשמדובר באדם מזוהה, ובכוונת זדון. ההתחממות העולמית, אף שהקונסנזוס המדעי קובע שהיא תוצאה של גורמים אנושיים, ממשיכה עדיין להיתפס כ"תופעת טבע", ובכל מקרה אינה מקושרת לאדם ספציפי ולכוונת זדון. כאן שוב משחק נגדנו הצורך בתגובה רגשית לצורך פיתוח תחושת סכנה: העדר "אשם" שקל להפנות אליו אצבע, ובוודאי גורם בעל כוונת זדון, מפחית את המעורבות הרגשית, ולפיכך מפחיתה את החומרה המיוחסת לסיכון.

הביטחון קודם לכול

ומה לגבי ישראל? האם לתפיסת איום ההתחממות העולמית יש מאפיינים ייחודיים אצלנו? בשיחה עמה, מביעה כרמי את הסברה של"מצב הביטחוני" התמידי השורר בארץ יש השפעה על המקום המועט שתופס הנושא האקלימי על סדר היום הציבורי כאן. מבין החסמים השונים, גורם חוסר המיַדיות מקבל כאן תפקיד מרכזי: במציאות הטרודה שלנו, יש תמיד איום בוער יותר, דחוף ומיידי יותר, התובע תשומת לב ודוחק נושאים אחרים.

גם הגלובליות של האיום היא חסם משמעותי עבור החברה הישראלית, השקועה כל כך ב"כאן ועכשיו" שלה ונוטה להתבדלות כמו גם לגישת "עניי עירך קודמים". כרמי מזכירה שהדיווח העיקרי מוועידת פריז לשינוי האקלים בתקשורת הישראלית נגע ללחיצת היד בין נתניהו לאבו מאזן, ורואה בכך עדות נוספת להטיית סדר העדיפויות המקומי.

ובכן, עם מה כל זה משאיר אותנו? תחום הפסיכולוגיה הסביבתית, מסכמת כרמי במאמרה, מניח שכדי להביא לשינוי בהתנהגות עלינו להבין טוב יותר את טבע האדם ואת מה שמניע ומפעיל אותו. אולי אם נבין מה מונע מאתנו לקחת ברצינות את איום ההתחממות העולמית נוכל להביא את עצמנו, הציבור העולמי, לזהות סוף סוף את הסכנה ולקפוץ לפעולה לפני שהסיר ירתח.



אולי יעניין אותך