שתפו‬        

מאיה פלח

דיפלומה בשירות המדינה

יותר מ-1,600 איש מסיימים בישראל דוקטורט בכל שנה, אבל באקדמיה יש מקום להעסיק רק אחוז קטן מהם. מה יעשו כל השאר? ואיך תכנית קטנה לשיפור איכות החיים והסביבה בישראל יכולה לעזור לשנות את זה?

27 בדצמבר 2017



כשנפתחה שנת הלימודים האקדמית החדשה היו בין עשרות אלפי הסטודנטים הנרגשים שהתחילו את לימודיהם באוניברסיטאות השונות בישראל הרבה מאוד סטודנטים מודאגים לתואר שלישי. מספר מסיימי הדוקטורט ההולכים ועולים אמנם נשמעים כמו סיבה למסיבה – ההיגיון אומר שמדינה משכילה יותר היא מדינה חזקה יותר, אך האומנם זה המצב? עוד כ-1,600 איש ישלימו השנה את התואר השלישי שלהם באוניברסיטאות בישראל, אך רבים מהם, כך מתברר, ימצאו את עצמם ללא אפשרות תעסוקה המתאימה לכישוריהם.

ד"ר עמיר פינק, בוגר תואר שלישי בארכאולוגיה מאוניברסיטת תל אביב ובוגר בית הספר מנדל למנהיגות חינוכית, משמש בשנים האחרונות כמנהל תכנית ממשק – תכנית מיסודה של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה, המשלבת דוקטורים (בעלי תואר שלישי מתחומי השכלה שונים) במשרדי הממשלה למשך שנה כיועצים מדעיים, במטרה לשפר את איכות החיים והסביבה בישראל. במסגרת עבודתו, בדק פינק את ההשתלבות של בעלי תואר דוקטור בשנים האחרונות בשוק העבודה בישראל, ויש לו תובנות מעניינות ומדאיגות. ״למעלה מ-1,600 חוקרים מקבלים תואר דוקטור בישראל בכל שנה (כך על פי נתוני המועצה הלאומית להשכלה גבוהה)״, מספר פינק. ״מדובר בצמיחה אסטרונומית: המספר הזה גדל פי 7.5 ב-40 השנה האחרונות, זאת בעוד שהאוכלוסייה בישראל גדלה בתקופה הזו פי 2.5 בלבד״.

 

פינק מסביר שבעוד שמהרבה מאוד בחינות טוב ונכון לישראל שהאוכלוסייה שלה הופכת להיות משכילה יותר, הרי שהדוקטורט הוא כלי חמקמק מבחינת היכולת שלנו כחברה לנצל אותו, כיוון שמדובר לכאורה בהכשרה ייעודית להשתלבות במערכת האקדמית, אבל האקדמיה זקוקה רק לאחוז מאוד קטן מהדוקטורים שהיא מכשירה. רק כ-7-8 אחוז מכל מסיימי התואר השלישי בישראל יכולים להשתלב במערכת האקדמית מבחינת כמות התקנים הזמינים. אז מה יעשו כל השאר?

לפי פינק, מדובר בכשל שוק: המדינה מייצרת כוח אדם גדול בהרבה ממה שהיא צריכה (שאליו מצטרפים גם לא מעט בוגרי דוקטורט מחו"ל, שהאקדמיה נוטה לפעמים להעדיף). מי שאינו מצליח להשתלב באקדמיה נשאר בבעיה, כי לא תמיד הוא מצליח למצוא תעסוקה מחוץ לאקדמיה שתואמת את ההשכלה ואת ציפיות השכר שלו בשוק העבודה בישראל – ודאי לא תעסוקה שמצדיקה את שנות הלימוד הרבות, ההשקעה וההקרבה. ״אחרי שהורדנו את אלה שמשתלבים באקדמיה, מדובר בקרוב ל-1,500 איש בכל שנה שהם מפסגת ההון האנושי שיש למדינת ישראל, שאין לגביהם תכנית ברורה״, אומר פינק. ״אף אחד לא באמת מכווין אותם (האוניברסיטאות בישראל לא עושות את זה), ומקומות עבודה הרבה פעמים לא יודעים איך לאכול אותם, כיוון שהם בילו את השנים האחרונות ברכישת התמחות מאוד ספציפית לכאורה. כתוצאה מכך הרבה מאוד מהדוקטורים האלה לא מצליחים לקבל את השכר הראוי להם, הם לא עושים שימוש בידע וביכולות שהם צברו לטובת הכלל – הם פשוט לא מוצאים את עצמם. לא מעט מהם יוצאים לפוסט-דוקטורט בחו״ל, ואחר כך מוצאים שם משרה באקדמיה (או מחוצה לה). כלומר, אנחנו מאבדים חלק ניכר מההון האנושי שאנחנו מממנים ומכשירים בישראל, פשוט מפני שאנחנו לא יכולים להציע להם הצעה ראויה לתעסוקה״.

ארכאולוג חסר מנוח

הדוקטורים החדשים שלנו מתקשים להשתלב לא רק באקדמיה, אלא גם בשירות המדינה. ישראל היא מדינת ה-OECD עם האחוז הנמוך ביותר של בוגרי תואר שלישי שמשתלבים בשירות המדינה ובשירות הציבורי. רק מעטים מבוגרי התואר השלישי נכללים בתוכם. ״זה קורה גם משום שהמשכורות בשירות הציבורי הן נמוכות יחסית לציפיות השכר שלהם״, מסביר פינק, ״אבל בעיקר משום שהשירות הציבורי לא רק שלא יודע לקלוט אותם – אלא שיש לו מערך שלם של חסמים שבולם אותם מלהצטרף אליו כיום. המערכת היא כזו שלא תופסת ניסיון אקדמי כיתרון – אך היא כן תופסת ניסיון מעשי בתעשייה או בשטח ככזה – ובעצם היא מייצרת חיץ בין הדבר הזה שאנחנו כל כך משקיעים בו ושמביא לנו כל כך הרבה תועלות ביומיום שלנו – האקדמיה הישראלית והמדע, לבין השירות הציבורי״.

הסיפור האישי של פינק עצמו הוא דוגמה מייצגת לבעיה זו: הוא בוגר ארכיאולוגיה מאוניברסיטת תל אביב ושיקגו, שהיה צריך להמציא את עצמו מחדש בעולם שמחוץ לאקדמיה. ״האהבה הגדולה שלי לארכיאולוגיה החלה בגיל מאוד צעיר, כבר לפני גיל 15 הייתי בכמה וכמה חפירות ארכאולוגיות״, הוא מספר. ״היה לי ברור שאהיה ארכיאולוג. סיימתי את הדוקטורט וניהלתי חפירות בטורקיה וזו היתה חוויה נהדרת. נהניתי ממה שעשיתי והכל היה טוב ויפה – אבל משהו אחר בער בי. התקרבתי לגיל 40 והבנתי שאני מחפש משהו שונה בחיים. מאוד אהבתי ועודני מאוד אוהב את הארכאולוגיה, אבל הבנתי שאני רוצה לפעול גם בזירות אחרות. אז נפרדתי מעולם העשייה בתחום הזה מתוך חיפוש זירה אחרת של השפעה״.

פינק בחר להתחיל את הדרך החדשה בבית הספר למנהיגות חינוכית של מנדל. ״במנדל נחשפתי לתחום הקיימות והסביבה, והגעתי למסקנה שזאת הסוגיה המשמעותית ביותר שעומדת לפתחינו היום – שלא משנה מה שנעשה או לא נעשה בתחומים אחרים, אם לא נטפל בסוגיה הזאת כל הדברים האחרים לא יהיו רלוונטיים״, הוא אומר. ״תובנה אחרת שלי שם היתה שהדרך להגיע לשינוי היא על ידי שילוב של עוד אנשים טובים במערכת, כיוון שהבסיס לכל שינוי הוא אנשים. בישראל לא מעט אנשים טובים נמנעו מהזירה הציבורית, אם בפוליטיקה ואם בשירות המדינה. תכנית ממשק אותה אני מנהל כיום היא מושלמת משני ההיבטים האלה: היא כוללת גם קידום של תחומי הסביבה והקיימות בישראל, וגם טיוב של המגזר הציבורי על ידי שילוב כוח אדם איכותי בו״.

להשפיע על איכות החיים

פינק. ״אנחנו מציעים לבוגרי תואר שלישי אופציה שטומנת בחובה סיפוק עצום". תצלום: יעל צור

פינק אומר שתכנית ממשק מצליחה להפוך את כשל השוק האקדמי בישראל להזדמנות יוצאת דופן עבור דוקטורים למצוא אפיקי תעסוקה לתועלתם ולתועלת הציבור. ממשק מעניקה לעמיתי התכנית הכשרה בכל התחומים שאותם לא לומדים באוניברסיטה – כישורי חיים מסוגים שונים, ידע רחב בתחומי הסביבה, החברה והממשל בישראל וגם כלים מגוונים להעצמה אישית, ומשבצת אותם כיועצים מדעיים-סביבתיים בשרות המדינה. רבים מהם משתלבים בתום התכנית כעובדי מדינה, שמביאים דם חדש וידע מדעי עדכני לשרות המדינה. ממש לאחרונה, אף זכתה התכנית בפרס היוקרתי של קרן יושב ראש הכנסת לאיכות החיים לשנת 2017.

״ממשק נולדה כדי לייצר מודל שינוי חדשני ומיוחד לתחום הסביבה בישראל, ותפקידה לעזור למשרדי הממשלה השונים לעצב את המדיניות הסביבתית שלהם באופן שהוא מבוסס מדע״, מסביר פינק. ״מה שקרה הוא שנוצר כאן מצב שבו כולם מרוויחים: זוהי דרך לשלב למשך שנה את אותם אנשים איכותיים ומשכילים בתפקידים בשירות המדינה, לעזור לפקידים הבכירים במשרדי הממשלה שזקוקים מאוד לעזרה הזו, וגם לחזק ולטייב את קבלת ההחלטות שמתבצעות בתחום הסביבה בישראל. בעזרת התכנית, בשירות המדינה ראו כי טוב והם מבינים יותר ויותר שחסרים להם אנשים כאלה – שיודעים אנגלית מצוינת, יודעים לחקור ולקרוא ספרות מקצועית וגם מבינים בתוכן עצמו. בשירות המדינה ישנם אנשים מצוינים לא מעטים, אבל צריך לחזק בו את השכבה הזו, ובמיוחד בתחום הסביבה – שהוא אחד התחומים שנשארים תמיד לסוף היום, בתחתית סדר העדיפויות״.

כיום, לאחר שהתכנית הכשירה כבר 55 בוגרים ונמצאת כיום במהלך המחזור השביעי שלה, משולבים יותר ממחצית מבוגריה בשירות המדינה ובשירות הציבורי במשרות קבועות. ״אני חושב שהתכנית נותנת לעמיתים סיפוק מאוד גדול, ומראה להם את הכוח שיש להם בידיים ואת היכולת להזיז דברים באמצעות הידע שלהם, יכולת הניתוח שלהם והעבודה שלהם״, אומר פינק. ״דוקטורט מייצר אדם שהוא ידען, אבל גם כזה שמרגיש הרבה פעמים בסוף הדוקטורט מנותק מעט מעולם העשייה. העמיתים שלנו הם אנשים שנוכחו שבתוך זמן קצר לא רק שהם יכולים להיכנס לעולם העשייה – אלא גם שהם יכולים להשפיע בו בגדול, שהמדע שלהם הוא לא מנותק מהמציאות – אלא משהו שיש בו כוח ושהם יכולים להשתמש בו לטובה". ההרשמה למחזור השמיני של התכנית, אגב, נמצאת כרגע בעיצומה.

״אני חושב שזה משתלב יפה מאוד עם המחאה החברתית שהיתה כאן בשנת 2011, ועם הרצון של יותר ויותר אנשים להיות מעורבים במה שקורה במדינה״, הוא מסכם. ״אנחנו מציעים לבוגרי תואר שלישי אופציה שטומנת בחובה סיפוק עצום, כמו גם יכולת להשפיע על גורל האנשים במדינה. זה מעיד משהו על אותם 1,600 דוקטורים, שהחברה בישראל לא יודעת כיום להציע להם את המקום הראוי להם. בגלל שמדובר בקבוצה חזקה יחסית, אף אחד לא דואג להם. והאנשים האלה אמנם מסתדרים, אבל אנחנו – כחברה – מפסידים״.

 


בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב-וואלה!

שתפו‬