פינצטה

שחר שלוח

הסקרנות שתהרוג את החתול האוסטרלי

מדענים אוסטרלים פיתחו טכנולוגיה חדשה ומתוחכמת כדי להתמודד עם בעיית חתולי הפרא שלהם. האם לסיפור הזה יהיה סוף טוב, או שצפויה לנו עוד קטסטרופה כמו זו של צפרדעי הקנים מ-1935?

16 במאי 2017

לאוסטרליה יש בעיה עם החתולים שלה. בעיקר משום שהם טורפים חיות מקומיות ופוגעים במגוון הביולוגי במדינה. ב-2015 החלה הממשלה לקדם תכנית להרג מיליוני חתולי פרא כדי להגן על מינים אחרים של בעלי חיים הנמצאים בסכנת הכחדה. המשרד האוסטרלי להגנת הסביבה אמר אז ש"חתולי פרא טורפים יותר ממאה מהמינים המצויים בסכנת הכחדה באוסטרליה, וכי הם 'תרמו תרומה נכבדה' להכחדתם של 27 מיני יונקים ביבשת החמישית ב–200 השנים האחרונות".

על פי ההערכות, באוסטרליה יש כ–20 מיליון חתולי פרא שאינם מקוריים ליבשת, אלא הובאו אליה על ידי מתיישבים אירופאים. קריאות להרג מפוקח של חתולי הפרא נשמעו גם בעבר, כולל בשנות ה–90 אז הועלתה תוכנית להרוג את כל חתולי הפרא עד 2020

בשנתיים האחרונות עסוקים אוסטרלים רבים במציאת שיטות יעילות לבעיית החתולים. לאחרונה, למשל, פיתחו מדענים טכנולוגיה שתטפל בנזקים הסביבתיים שנגרמים על ידי חתולים משוטטים באמצעות אפקט הבומרנג: נשכת? שילמת! מדובר בשתל תת-עורי מכיל רעל, שיוחדר לגופן של חיות בר ויגרום להן להיות רעילות עבור הטורפים שלהן. השתל, שיוחדר באופן דומה לשבב הזיהוי שמוחדר לכלבים, לא יגרום כל נזק לחיית הבר עצמה, אך מטרתו לקטול את החתול שינסה לצוד אותה.

היזמה האוסטרלית, שנועדה לפתור את המפגש הבעייתי שבין חיות בר לחיות בית שהתפראו, מעוררת אי נוחות רבה בקרב ארגוני זכויות בעלי חיים וסביבה ומעלה שאלות אתיות וויכוחים גם בין אנשים שחולקים את השאיפה להגן על הטבע.

את הטכנולוגיה מפתחים הביולוג ד"ר דייוויד פיקוק והכימאי ד"ר אנטון בלנקו, מומחה לפולימרים מאוניברסיטת דרום אוסטרליה. עיקרון הפעולה הוא שתחת העור, בסביבה שבה החומציות ניטרלית (pH7), השתל לא יתפרק ולא יפריע לחיית הבר שנושאת אותו. אולם ברגע שייחשף לסביבה החומצית של קיבת הטורף, השתל ישחרר את תכולתו הקטלנית, שככל הנראה תהיה פלורואצטט הנתרן, רעל שמוכר בשם 1080 ושמשמש להדברת יונקים. השתל מיוצר בטכנולוגיה דומה לזאת שמיוצרות בה קפסולות שמשמשות לבליעת שמן דגים, ויוחדר לחיות הבר עליהן רוצים להגן  באמצעות מזרק. החתול שיטרוף את החיה אמור לאכול גם את השתל שיתפרק בחומציות הקיבה וישחרר את הרעל.

תצלום: darius anton

בטוח לחיות מקומיות

פיקוק, פקח שמורות טבע לשעבר, אמר ל-Australian Geografic "אנחנו לא רוצים שהחיות שלנו ימותו, אבל אם ימותו, אנחנו רוצים לקטול גם את הטורף". כלומר, השתל, שפועל על חתולים וגם על שועלים, לא יציל את חיית הבר, אך יהרוג את החיה הטורפת וכך אמור להביא לצמצום הנזק של חתולים מתפראים. פיקוק הוסיף שהוא יודע שהפיתוח שלו לא יהפוך לפתרון כולל לבעיית הטריפה, אך אומר שאפילו הפחתה של 10 אחוזים בממדי התופעה תיצור שינוי אפקטיבי מספיק.

מאחורי הפיתוח של פיקוק עומדות ההערכות שלפיהן חיות בר בדרום-מערב אוסטרליה הפכו רעילות לטורפים כתוצאה מאכילת גסטרולוביום, צמח רעיל ממשפחת הקטניות. ייתכן שמסיבה זאת חיות שנכחדו באזורים אחרים באוסטרליה שרדו בפינתה הדרום-מערבית של היבשת. ברעל, המוכר בשם 1080, משתמשים באוסטרליה בפיתיונות לחתולים ולשועלים והוא נחשב "בטוח", משום שהחיות הילידיות פיתחו כלפיו עמידות, בעוד שמינים פולשים, כמו חתולים ושועלים, רגישים לו. אולם, הפיתיונות שמפוזרים אינם משיגים את מטרתם מאחר שהחתולים אינם נוטים לאכול אותם. הפיתוח של פיקוק ובלנקו טרם נכנס לשימוש והם מקווים לגייס 30,000 דולר אוסטרלי כדי להתחיל בייצור המוני של הקפסולות ובניסויי שדה. התכנית היא לצאת לשטח עם מזרקים ולהחדיר את השתל במהלך ניטור שגרתי של חיות בר.

חתולי רחוב בישראל

בישראל קיימת בעיה דומה, מאחר שמצד אחד הציבור מתנגד להריגת חתולים אך מצד שני מבצעי הסירוס והעיקור אינם מגיעים להיקפים שעשויים לפתור את המצב, אפילו לא באופן חלקי, כפי שמסבירים שמוליק ידוב, דן אלון ונועה יאיון מהחברה להגנת הטבע: "תחילת המגמה ששינתה את פני ההגנה על חיות הבית המשוטטות היתה הכרעת בג"צ ב-2004, שבפועל שמה קץ להמתת חתולי הרחוב בישראל. בעקבותיה נעשה התהליך של 'לכידה, עיקור או סירוס, ושחרור חזרה למקום הלכידה', הכלי המרכזי של הרשויות בהתמודדותן עם ההתרבות המשמעותית של החתולים בערים ובשטחים הפתוחים. אלא שעיקור וסירוס אינם כלי אפקטיבי לצמצום מספרן של חיות הבית המשוטטות. כדי שכלי זה ישיג את מטרתו, אחוזי העיקור והסירוס חייבים להיות גבוהים במיוחד (לפי הערכות שונות, 90-70 אחוזים), והתהליך חייב להתקיים על פני מרחב גאוגרפי גדול ורציף".

תצלום: Etienne Valois, Flickr

אלון רוטשילד, מנהל תחום המגוון הביולוגי בחברה להגנת הטבע, לא התרשם במיוחד מהרעיון של פיקוק ובלנקו ואף אמר שהוא "נשמע מוצלח כמו הפתרון של החיפושית וצפרדע הקנים, אז בואו לא נלמד מהאוסטרלים". רוטשילד מתכוון למיזם אחר שבו האוסטרלים ניסו לפתור בעיה סביבתית באמצעות רעלן טבעי וגרמו הרבה יותר נזק מתועלת. מדובר בניסיון להדביר חיפושיות שהזיקו למטעי הסוכר ביבשת. לשם כך יובאו לאוסטרליה צפרדעי הקנים שחיים באופן טבעי בדרום אמריקה ובמרכזה. הצפרדעים הרגישו בנוח בבית החדש והתחילו להתפשט: תחילה ברחבי צפון אוסטרליה ולאחר מכן לכיוון דרום מערב. הן התקדמו מערבה בקצב של 60-40 קילומטר בשנה מאז 1935. הבעיה כמובן לא מסתיימת בכך שאורחים מדרום אמריקה מקרקרים בעשב, אלא שמדובר בבעל חיים רעיל, שמינים מקומיים שמנסים לטרוף אותו משלמים בחייהם. כך נפגע המגוון הביולוגי בכל מקום שאליו הגיעו, שלא באשמתם, הצפרדעים.

רוטשילד מציין שהחידוש של פיקוק ובלנקו אינו ישים במדינת שבה חיות בר מוגנות, כמו קרקלים וצבועים, ימותו מהרעלה. גם אם השתל הרעיל מתאים לאוסטרליה – ורוטשילד מפקפק בכך – הרי שאינו מתאים לישראל, שבה יש יונקי שליה טורפים, להבדיל מיונקי הכיס של אוסטרליה, שאולי להם מתאימה טכנולוגיה מסוג זה. הפתרון, הוא אומר, הוא להפסיק להאכיל חתולים ולסגור את הפחים, "לסגור את המסעדה. עיקור לא יעזור אלא אם הוא יתבצע באחוזים היסטריים".

לפעמים חידושים מתוחכמים עלולים לסבך אותנו בבעיות אתיות או בסיכון לתרחישים לא צפויים כמו הסיפור העגום על הצפרדעים הרעילות. נדמה בשביל שחיות בר לא ייטרפו על ידי חתולים לא צריך לפתח טכנולוגיה אכזרית, אלא רק לשמור עליהם קרוב לבית.

בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב-ynet

חפשו מומחים נוספים בתחום