360 מעלות

אסף בן נריה

צרות של מתפילים

בזמן שישראל מתבססת יותר ויותר על מים מותפלים, מתבררים נתונים מדאיגים על זיהום מי תהום ב-124 אתרים שונים ברחבי הארץ. מה עושות הרשויות כדי לטפל בבעיה?

5 ביולי 2017

כמעט בלי ששמנו לב, התבססה בציבור הרחב בישראל התפיסה שמפעל ההתפלה הלאומי הפך את מקורות המים הטבעיים בישראל למשניים בחשיבותם. אולם, התחושה הזאת זה לא משנה את העובדה שמי התהום ומי הכנרת הם הגיבוי היחידי למקרה של השבתת מתקני ההתפלה. הבעיה היא שללא פעולות בקרה ושיקום, ייתכן שבאזורים רבים בישראל השימוש במקורות המים הללו יהפוך בשנים הקרובות לבלתי אפשרי.

בכנס השנתי המשותף של האגודה הישראלית למשאבי מים (אי"ל) והאגודה הישראלית למדעי הקרקע שנערך לאחרונה בעכו דנו אנשי מחקר, תעשייה וממשל במצב מקורות המים בישראל. התמונה שעלתה מתארת קושי משמעותי בגיוס המשאבים הנדרשים לשיקום מקורות המים, לא מעט בגלל העובדה שפעילות מתקני ההתפלה הפכה אותם למעשה לגורם שולי בלבד בשרשרת אספקת המים.

המים המותפלים מהווים כיום כ-80 אחוז מסך המים שמשמשים את משקי הבית ואת ענפי התעשייה. עם הפיכתם למקור כה משמעותי, החליפו המים המותפלים את הכנרת ומי התהום כמאגר המים המתוקים של המדינה. למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, מצב המים הטבעיים בישראל איננו מזהיר, בלשון המעטה.

לצד סימנים ראשונים של המלחת מי הכנרת, זיהומים נרחבים במי התהום מאיימים על מקור מים חשוב זה. ללא שיקום של מקורות המים הטבעיים, צפויים הזיהומים להתפשט ולהביא להשבתת בארות הפקת מים נוספות, מעבר לעשרות הבארות שכבר נסגרו בשנים האחרונות.

מתקן ההתפלה באשקלון. למרות ההתפלה, ואולי בגללה, מצב המים הטבעיים בישראל איננו מזהיר. צילום: ויקיפדיה

הזיהום במספרים

הכנס חשף נתונים מסקרנים, חלקם מדאיגים, על מצב המים בישראל. כך, למשל, עלה שב-2016 צריכת המים הביתית והתעשייתית הסתכמה בכמיליארד מטר קוב. מתוכם 542 הגיעו ממתקני ההתפלה, 271 מאקוויפר ההר ו-250 מאקוויפר החוף. בשנה זו הכנרת סיפקה כ-2 אחוזים בלבד מהמים בישראל.

עוד עלה בכנס שבמשך עשרות שנות פעילות של התעשיות ביטחוניות, תעשיות מתכת וטיפולי פני שטח, תעשיות כימיות, מתקני דלק, טקסטיל ותעשיות זעירות נגרמו זיהומים נרחבים במי התהום. ואכן, בשנים האחרונות התגלו עשרות מוקדי זיהום, רובם באקוויפר החוף. נפח המים המזוהמים באקוויפר כתוצאה מהפעילות באותם אתרים נאמד בכ-2 מיליארד מטרים מעוקבים.

הנתון המפתיע והמדאיג ביותר שנמסר בכנס המים היה שבישראל קיימים 124 אתרים עם זיהום במי התהום. שטחם הכולל של אתרים אלה הוא כ-82 קילומטרים רבועים, יותר מפי אחד וחצי משטחה של תל אביב. בשטחים אלה יש כ-1.7 מיליארד מטר מעוקב של מים מזוהמים – כמות מים שיכלה לספק את כלל הצריכה הביתית של אזרחי ישראל במשך שנתיים.

קוקטייל המזהמים שנמצא במים האלה כולל דלקים, חומרי הדברה, מתכות כבדות, שאריות של חומרי נפץ וממסים תעשייתיים (לדוגמה ממסים שמשמשים להסרת שמנים). ב-105 אתרים בהם נתגלה זיהום של מי התהום במרכיבי דלקים מבוצעות פעולות שיקום.

עוד עלה בכנס שהתעשיות הביטחוניות הן מבין המזהמות ביותר בישראל. במשך שנות פעילותן  נגרמו זיהומים נרחבים במי התהום ובקרקע באתרים השונים בהם הן פעלו. הזיהום הגדול ביותר נגרם באזור שבו פעל מפעל תע"ש ברמת השרון. במסגרת שנות פעולתו חלחלו אלפי טונות של מזהמים מסוגים שונים לקרקע ולמי התהום. המזהם המשמעותי ביותר באתר הוא הפרכלורט, חומר שמשמש בתהליך הייצור של דלק טילים. מחקרים קושרים בין חשיפה לפרכלורט לבין פגיעה בפעילות בלוטת התריס, לה יש תפקיד חשוב בהתפתחות עוברים, תינוקות וילדים, ופגיעה בה עלולה לגרום לבעיות התפתחות.

הכנרת. גיבוי למקרה של השבתת מתקני ההתפלה. צילום: יהודית גרעין-כל, פיקיויקי

הריכוז המרבי המומלץ על ידי הסוכנות להגנת הסביבה של ארצות הברית הוא 15 מיקרו-גרם פרכלורט לליטר מים (15 חלקים למיליארד). באזור תע"ש רמת השרון נמדדו ריכוזים של עד 850 אלף מיקרו-גרם לליטר, שהם פי 56 אלף מהסף המומלץ. גילוי הזיהום הביא לסגירתן של בארות מים ברמת השרון ובצפון תל אביב. כיום, לאחר שהשטח המזוהם התפשט והגיע לממדים עצומים של 16 קילומטרים רבועים, הוא מאיים על בארות מים בהרצליה ובארות נוספות באזור תל אביב.

התוכנית לשיקום האקוויפר (מאגר מים תת-קרקעי) באזור כוללת שאיבה של כמויות עצומות של מים ממוקדי הזיהום בקצב של 600 מטרים מעוקבים בשעה – זאת באמצעות שישה קידוחים ולמשך שנים רבות. תכנית זו צפויה לעצור את התפשטות כתם הזיהום ובשלב מאוחר יותר אף להביא לצמצומו. אולם, מכיוון שהמים מכילים מזהמים שאינם מתפרקים כמעט באופן טבעי או באמצעות טכנולוגיות קיימות שמשמשות להרחקת מזהמים כמו דלקים ומזהמים תעשייתיים נפוצים, נדרש פיתוח של מערכת טיפול ייחודית לזיהום זה. ואכן, לאחרונה ברשות המים הכתירו בהצלחה פיילוט שביצעה חברת Enviogen בשיתוף עם  "שיכון ובינוי מים", שבמסגרתו הצליחו להרחיק למעלה מ-99 אחוז מהפרכלורט מהמים שנשאבו.

על פי תכנית האב של רשות המים, אקוויפר החוף יספק 250 מיליון מטר קוב בשנה – כרבע מכלל הצריכה השנתית למשקי הבית והתעשייה. הבעיה היא ש-7 אחוזים מהמים הזמינים באקוויפר מזוהמים, בעיקר כתוצאה מנוכחות ממסים תעשייתיים, דלקים, חומרי הדברה, מתכות, חומרי נפץ, פרכלורט, כלורידים וחנקות. בגוש דן המצב גרוע יותר: 78 אחוז מתוך נפח המים הזמין באקוויפר מזוהמים.

קבוצות המזהמים המשפיעות ביותר על איכות המים באקוויפר החוף הם קבוצת החומרים האורגניים מתעשייה (בעיקר ממסים תעשייתיים) וקבוצת הכלורידים והחנקות שמקורם בדשנים שמשמשים בשדות החקלאיים והם גורמים להמלחת מקורות המים. גם זיהום בחומרי דלק קיים בעשרות מוקדים. סך השטח המזוהם מחומרים תעשייתיים ופרכלורט הוא כ-60 קמ"ר.

שיקום מי תהום מבוצע כיום ב 43 אתרים מתוכם 36 אתרים הם עם זיהום שמקורו בדלקים ו-7 נוספים עם זיהום תעשייתי.

מים נקיים ב-2044?

בשנה הקרובה צפויים להתפרסם מכרזים לשיקום של מוקדי הזיהום המרכזיים כמו מתחם תע"ש ברמת השרון. ברשות המים מעריכים כי בעוד שנתיים יחלו בבניית המתקן המלא שיאפשר את התחלת מבצע השיקום. תהליך השיקום צפוי להמשך לא פחות מ-25 שנים, אך האם בשנת 2044 נוכל לשתות מהבארות ברמת השרון? כלל לא בטוח. לדברי ד"ר שרון שגיא בן משה, מנהלת תחום שיקום מקורות מים מזוהמים ברשות המים, יעד השיקום נקבע לפי רמת הסיכון שהמים מהווים לאדם ולסביבה, ובהתאם נקבעים ריכוזי המטרה. כך, למשל, אם יוחלט שלא תתאפשר שאיבה מהבארות ברמת השרון גם בעתיד, אז יעד הריכוז המקסימלי המותר של המזהמים יהיה גבוה יותר מאשר אם יוחלט להזרים אותם לנחל או להשתמש בהם להשקייה חקלאית. לכן, כלל לא מחייב שהריכוזים שיגיעו אליהם בעתיד יאפשרו שימוש במים כמי שתיה. לדבריה, "בעולם אידיאלי היינו רוצים לשקם את כל האתרים המזוהמים לרמה הגבוהה ביותר, אך בעולם שלנו, השיקום מתבסס על הסיכון שמהווה הזיהום". כלומר, העלות העצומה של שיקום זיהום מי תהום, במיוחד כשמדובר בזיהום מפושט ומורכב, היא הגורם המגביל. במקרה של מתחם תע"ש רמת השרון, "פיתוח נדל"ני של המתחמים הוא הטריגר למציאת מימון למהלך השיקום", מדגישה שגיא בן משה.

מכבסות מלוכלכות

מכבסת הברבור הלבן ידועה בארצות הברית, אך לא בהכרח בגלל הלובן הבוהק של הבגדים המכובסים שיצאו ממנה. 30 שנות פעילות המכבסה הביאו לזיהום מי תהום בשטח של 3 קילומטרים רבועים במזהמים מסוג TCE ו-PCE (טריכלורואתילן וטטרהכלורואתילן), ששייכים לקבוצת המזהמים התעשייתיים הנדיפים מסוג ממסים אורגניים. הממסים האורגניים מוכנסים בתהליך הכביסה והם מסייעים בתהליך ניקוי הבגדים והסרת הכתמים. לרוב, הם אף ממוחזרים אחרי תהליך הסחיטה.

זיהום של מי התהום נגרם בעיקר בשל דליפות מהצנרת או לאחר הזרמה מכוונת של השפכים לקרקע דרך בריכות ניקוז – כפי שהיה נפוץ בעבר. שיקום סביבת האתר בו פעלה המכבסה הוערך בכמעט 20 מיליון דולר ומיקומה של המכבסה בסמיכות לאזור מגורים חייב התקנה של מערכות אוורור בעשרות מבנים בהם נמצאו ריכוזים מדידים של המזהמים באוויר החדר.

בדומה למכבסת הברבור הלבן, זיהום מי תהום זוהה בלא פחות מ-4,000 מכבסות ניקוי יבש בארצות הברית, מה שהביא לגיבושה של תכנית לאומית לשיקום אתרי מכבסות.

גם בישראל פעלו בעבר ופועלות גם כיום מאות מכבסות שמשתמשות במגוון ממסים אורגניים שהוגדרו על ידי הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן (IARC) כמסרטנים בבני אדם. מחקר שבוצע עבור רשות המים על ידי חברת "אקולוג הנדסה" בחן 440 מכבסות ב-16 ערים מרכזיות בישראל. המחקר מצא חמישה אתרים עם ערכים שחורגים מהתקן לריכוז המזהמים בגזי הקרקע ושני אתרים עם חריגות בריכוזי המזהמים במי התהום.

בעוד שבארה"ב מכבסות ניקוי יבש הן גורם משמעותי ביותר לזיהום מי תהום, בישראל נראה שמדובר בבעיה חמורה פחות. "מצאנו זיהום בכמה מכבסות, אבל לא בממדים גדולים" הדגיש גיא רשף, ראש אגף בכיר לאיכות מים ברשות המים. אחד ההסברים לכך היא שהמכבסות בישראל הן לרוב קטנות, ולכן גם אם נגרם זיהום, הוא לרוב מקומי וקטן.

לשמור על מקורות המים

אף על פי שהמכבסות לא גרמו לזיהום משמעותי במי התהום בישראל, הרי שכפי שכבר ראינו, תעשיות כבדות עלולות לגרום לזיהום נרחב ביותר במי התהום. ברוב בארות הפקת המים בגוש דן (78 אחוז לפי רשות המים) נמצאו מזהמים תעשייתיים (לרוב מדובר בממסים אורגניים מסוג TCE ו-PCE, וחומרים ששימשו לייצור חומרים נפץ). הזיהום הנרחב הביא לכך שב-7 אחוזים מכלל המים באקוויפר החוף קיימים מזהמים תעשייתיים.

בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב-ישראל היום