70 שנות סביבה בישראל


מייבוש החולה ועד למהפכת המים המותפלים: שבעת האירועים הסביבתיים המשפיעים בתולדות ישראל

 

70 השנים הראשונות של מדינת ישראל היו רצופות בהתפתחויות ובשינויים בתחום הסביבה, שחלקם ילוו אותנו גם בעשורים הבאים. לכבוד יום העצמאות ה-70 בחרנו שבע נקודות מפנה סביבתיות שעיצבו את החיים שלנו כאן ושישפיעו עלינו גם בעשורים הבאים:

 

1. ייבוש החולה  –  ושיקומה

נתחיל, איך לא, עם המאבק הסביבתי הראשון בתולדות המדינה. ב-1951, לאחר עשרות שנים שבהן ייבוש הביצות היה אחד הסמלים המרכזיים של החלוציות ושל בניית הארץ, הוחלט על ייבוש מה שנדמה כביצה הגדולה מכולן: החולה. במשך שבע שנים יובש שטח של כ-62 אלף דונם תוך מאמצים הנדסיים יוצאי דופן. עם זאת, התכניות עוררו גם התנגדות, והובילו להתארגנות של אנשי טבע מרכזיים בישראל, שהתנגדו לפגיעה הקשה בחי ובצומח הייחודיים באזור. מאבק טבע ראשון זה הוביל להקמתה של החברה להגנת הטבע ב-1953 (ביוזמת פרופ' היינריך מנדלסון, עזריה אלון ופרופ' אמוץ זהבי) וכן להקמת שמורת הטבע הראשונה בישראל, שמורת החולה, שהוכרזה בשנת 1964 וכללה חלק קטן משטחי האגם.

תאויים (ג'מוסים) בביצות החולה, על רקע החרמון, שנות ה-30 או ראשית ה-40 של המאה ה-20. תצלום: ויקיפדיה

בדיעבד התברר שייבוש החולה גרם לנזק סביבתי רב, שעלה בהרבה על יתרונות המהלך. עקב הייבוש הוכחדו מיני חי וצומח שהתקיימו עד אז בחולה בלבד, כמו הדגים נון הגליל, הטברנון החולתי ולבנון החולה. אוכלוסיותיהם של מינים רבים אחרים הצטמצמו מאוד, ומיני עופות רבים הפסיקו לקנן בישראל. בנוסף, הייבוש גרם לכך שחומרים אורגניים רבים, שבעבר היו שוקעים בביצה, החלו לזרום אל הכנרת, שם הם זיהמו את המים ופגעו בדגה. עקב כך, בשנות ה-90 החל פרויקט הצפה מחדש של חלק קטן משטחי הביצה לשעבר, והוקם אגמון החולה, שבו ניתן כיום לטייל ולצפות בציפורים. תהליך השיקום תורם לחזרתם של חלק מהעופות הנודדים לאזור, ונעשים ניסיונות לגרום למיני עופות לשוב ולקנן באזור.

ייבוש החולה הוא דוגמה לנזקים האדירים שעלולים להיגרם כשהאדם מתערב בטבע, ומראה עד כמה צעדים כאלה מחייבים מחשבה רבה מאוד, הערכה מדויקת של המצב והתוצאות הצפויות של המהלכים האנושיים וחישוב מעמיק של התועלות מול הנזקים האפשריים.

 

 2. "צא לנוף אך אל תקטוף"  –  המאבק להצלת פרחי הבר

"ואת היית יפה כמו פרח שאסור היה לקטוף", שר עומר אדם, אבל עד אמצע שנות ה-60 אנשים לא ראו קטיפת פרחים כדבר פסול. באותם ימים אנשים תפסו פרחי בר כנחלת הכלל, דבר שקיים בכמויות אינסופיות, והיה מקובל מאוד לחזור מטיולים בטבע עם פרחים יפים רבים שנקטפו. תופעה זו גרמה לפרחים רבים לעמוד בפני סכנת הכחדה, ואנשי טבע הבינו שאם היא תימשך רבים מהם ייעלמו.

כרזה פרסומית: "צא לנוף אך אל תקטוף"

ב-1963 נחקק חוק גנים לאומיים ושמורות טבע, שבין השאר הגדיר "ערכי טבע מוגנים" שאסור לקטוף ולפגוע בהם –  ורשימה זו כללה מינים רבים של פרחים, כגון כלנית, נורית, נרקיס, אירוסים וסחלבים. עם זאת, אנשי שמירת הטבע הבינו שהחוק לבדו לא יעשה את העבודה, ובשנות ה-70 הריצו רשות שמורות הטבע (כיום רשות הטבע והגנים) והחברה להגנת הטבע קמפיין רחב-היקף תחת הסיסמה "צא לנוף, אך אל תקטוף". בכל גן ובכל בית ספר היו תלויות כרזות עם תמונות הפרחים המוגנים, והגננות והמורות העבירו לילדים את המסר הסביבתי. גם בצה"ל התקיימה הסברה בנושא. הילדים, בתורם, החלו למנוע מהוריהם לקטוף, וכך העלו את המודעות לנושא גם אצלם.

קמפיין ההסברה נחל הצלחה מסחררת. כבר בשנות ה-70 נראה המהפך בבירור, כשפרחים נדירים חזרו לפרוח בהמוניהם בשטחים הטבעיים ברחבי הארץ. קמפיין זה נחשב עד היום לאחת ההצלחות המרשימות ביותר של התנועה לשמירת הסביבה בישראל. הילדים שהתחנכו על הכרזות הצבעוניות כבר גדולים, ולדור החדש שצמח כאן מאז חשוב להזכיר שגם היום –  אסור לקטוף את פרחי הבר.

 

3. הקמת המשרד להגנת הסביבה

רבים מהמשרדים הממשלתיים שאנחנו מכירים כיום, כמו משרדי החוץ, האוצר, החקלאות והתחבורה, הוקמו כבר עם קום המדינה. עם זאת, עד שנות השבעים לא היה בישראל אף גוף רשמי שהתעסק בלעדית בנושא הסביבה. התוקף הראשון שקיבל הנושא במשרד ממשלתי היה ב-1973, כשהוקם "השירות לשמירת איכות הסביבה", תחת משרד ראש הממשלה (והחל משנת 1976 תחת משרד הפנים). כמו כל התהליכים הבירוקרטיים הממשלתיים, גם הקמת הגוף הסביבתי לא היתה פשוטה בכלל. יוזם המהלך היה פרופ' אורי מרינוב, אז מדען צעיר, שכבר אז העדיף שיוקם משרד ממשלתי של ממש לנושא  –  אך נתקל בהתנגדות. השירות הוקם רבות בזכות תמיכתו של יגאל אלון, אז שר החינוך וסגן ראשת הממשלה.

החלטת ממשלה מ-25 בדצמבר 1988 הפכה את השירות ל"ילד אמיתי", וב-1989 הוא הוקם כמשרד ממשלתי עצמאי. השר הראשון במשרד היה רוני מילוא מהליכוד, בעוד מרינוב הפך למנכ"ל המשרד, תפקיד שבו כיהן עד 1992. ביוני 2006 שונה שם המשרד מ"המשרד לאיכות הסביבה" ל"משרד להגנת הסביבה", השם שתחתיו הוא פועל עד היום.

 

4. חירייה – מהר של זבל למרכז סביבתי לטיפול באשפה

פעם, חירייה היתה בכלל מישור. ב-1952 החלו רשויות מקומיות בגוש דן לשפוך את האשפה שלהן במקום, בכמויות שגדלו משנה לשנה, עד שנוצר גלעד הסירחון שהיה מוכר היטב לכל מי שנסע על כביש 1. עם השנים הפך ההר לסכנה סביבתית של ממש. מעבר לריח הרע, שהיווה מפגע עבור תושבי האזור, התפרקות הפסולת הטבעית גרמה ליציבות ההר עשוי-האשפה להתערער, והיתה סכנה שהמדרונות שלו יתמוטטו. נוזלים מן האשפה זרמו מההר אל תוך נחל איילון ונחל שפירים הסמוכים וזיהמו אותם. התפרקות הפסולת האורגנית בתנאי חוסר חמצן גרמה ליצירתו של מתאן, גז חממה מסוכן ששחרורו מאיץ את שינוי האקלים. מעבר לכל זה, עשרות אלפי ציפורים התמקמו בהר, שהציע להם מזון זמין רב, מה שיצר סכנה ממשית שציפורים יחדרו למנועיהם של מטוסים שממריאים ונוחתים בנתב"ג הסמוך, דבר שהיה עלול להיגמר באסון.

בעקבות כל זאת, ב-1998 הופסקה הטמנת הפסולת בחירייה. בעת סגירת האתר, קצב קבלת הפסולת הגיע לכ-3,000 טון פסולת ביתית ליממה, ההר הגיע לגובה של 60 מטר מעל פני הסביבה (80 מטר מעל פני הים), והוטמנה בו כמות פסולת כוללת של 16 מיליון מטר מעוקב –  כמות פסולת שיכולה למלא את מגדלי עזריאלי 25 פעמים.

חירייה. תצלום: ד"ר אבישי טייכר , CC BY 2.5

ב-2002 החל שיקום ההר. פסולת מגיעה לחירייה גם היום, אך רק כתחנת מעבר לפני הטמנה במקומות אחרים. כיום קיימים בהר מתקנים מתקדמים לטיפול סביבתי בפסולת, שכוללים מתקני מיחזור לפסולת גיזום וצמחייה ולפסולת בניין, מערכת חדשנית למיון פסולת שגם מפיקה מפסולת אורגנית גז מתאן שבו ניתן להשתמש כמקור אנרגיה ובוצה שממנה ניתן להפיק דשן איכותי, מערכת ששואבת את המתאן מבטן ההר ומעבירה אותו למפעל "אופיס טקסטיל" שבו הוא משמש כמקור אנרגיה ידידותי יותר לסביבה לפעילות המפעל, ומפעל RDF (Refused Derived Fuel- דלק שמקורו בשאריות) חדש שמסוגל להפוך כ-1,500 טון פסולת ביתית ותעשייתית ביום לדלק חלופי עבור מפעל המלט "נשר" שברמלה. ב-2007 נפתח באתר "המרכז לחינוך סביבתי", שעוסק בחינוך והסברה בנושאי פסולת ותרבות צריכה. האתר כולו שנקרא כעת "פארק אריאל שרון", משתרע על שטח של 8,000 דונם (כשטחה של העיר בת-ים. מתחם אנדרטת הזבל של ישראל לשעבר עתיד להפוך לאתר בילוי נרחב, שיכלול בין השאר מדשאות, בתי קפה, מסעדות ומסלולי טיול ברגל ובאופניים.

 

5. המאבק על סלילת כביש 6

כביש חוצה ישראל, כביש שהממשלה קבעה שהוא "פרויקט לאומי בעל עדיפות, שיעודו מנוף לפיתוח התחבורה, הכלכלה והחברה", הוא כביש האגרה הראשון שקם בישראל. הוא משתרע כיום לאורך של כ-170 קילומטר, מאזור צומת שוקת בדרום ועד למחלף עין תות בצפון. העבודות החלו בשנת 1999, ובקיץ 2002 נחנך המקטע הראשון של הכביש – בין מחלף נחשונים ומחלף אייל. כיום, לאחר שרוב הכביש כבר סלול וקיים (לבד משני מקטעים שנמצאים כעת בהקמה מדרום ומצפון, שיוסיפו לו כ-30 קילומטר נוספים), הוא משמש למעלה מ-200 אלף כלי רכב ביממה.

פתיחת המקטע באה לאחר מאבק עיקש וממושך של מדענים מתחום הסביבה, פעילי ארגונים ירוקים ונציגים שונים מהחברה האזרחית. את מרבית המאבק התקשורתי הוביל ארגון הסטודנטים "מגמה ירוקה", שקם כמה שנים קודם לכן. המתנגדים טענו שהקמת הכביש תגרום לנזקים רבים לטבע, לסביבה וגם לתושבים: בין היתר הם טענו שסלילתו תגרום לפגיעה בשטחים החקלאיים של הישובים הסובבים אותו בכך שהיא למעשה תפקיע מהם שטחים עבור הכביש וגם תגרום לקיטוע בין היישובים והשדות, שסלילת הכביש תביא לפגיעה במרקם הישובי ותגדיל את תופעת הפירבור. הם טענו שהכביש יגביר את התלות שלנו ברכב הפרטי ויפגע בפיתוח תשתיות של תחבורה ציבורית, תוך שהוא מגדיל בכך את זיהום האוויר מתחבורה. המתנגדים טענו גם שפתיחת הכביש תגרור הגדלה של כמות הנפגעים בתאונות הדרכים – בארגון "מגמה ירוקה" טענו כי מספר ההרוגים צפוי לגדול לכ-700 בשנה.

כביש 6, מחלף עין תות. תצלום: צופית תור CC BY-SA 4.0

כל הטענות הללו לא הועילו, והכביש – כאמור – קם כמתוכנן, בהליך מזורז יחסית. לפי פרופ' אורי מרינוב, לשעבר מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, "אין שום סימנים לעלייה של זיהום אוויר, ואין בכלל חריגה מהתקנים בכבישים ראשים בישראל, וכמעט שאין חריגות במרכזי ערים ורק לעיתים יש חריגות של זיהום אוויר מחלקיקים מהמדבר (שאינם קשורים לתחבורה)". גם החשש מפירבור התבדה – כמעט שלא קמו ישובים חדשים לצדי הכביש – וכך גם החשש מהרוגים רבים יותר בתאונות הדרכים.

אחת הטענות העיקריות של הארגונים היתה חשש לפגיעה הרסנית במערכות האקולוגיות שסביב הכביש, וכיוון שזה תוכנן לחצות את הארץ לאורכה – במרקם הטבע והחי בישראל בכלל. לקראת פתיחת המקטע הצפוני של הכביש ביקשו ארגוני הסביבה להמיר את קטע הכביש הסלול באזור רמת מנשה במנהרה שתמנע פגיעה בנוף, במערכות האקולוגיות ובבעלי החיים באיזור; אך גם כאן, הבקשה נדחתה על ידי המועצה הארצית לתכנון ולבנייה. עם זאת, הכביש כולל מנהרות שתוכננו על מנת לאפשר מעברי בעלי חיים באזור ראש העין ובאזור גבעת עדה-רמות מנשה. במובן זה הוא שינה את היחס בנוגע לתכנון מעברים עיליים לבעלי חיים בכבישים.

המאבק על הפרויקט זכה לחשיפה תקשורתית נרחבת – עם מאות אייטמים בתקשורת בשנים הקריטיות, והוא נתפס כדוגמה למאבק בישראל שבו הארגונים הסביבתיים נחלו מפלה קשה.

 

6. חוק אוויר נקי

בשנת 2011 נכנס לתוקף בישראל "חוק אוויר נקי" – שמטרתו לצמצם את זיהום האוויר בישראל. החוק גובש על ידי ארגון הסביבה "אדם, טבע ודין" יחד עם קבוצת חברי כנסת, והוא תוצר של מאבק ממושך של הארגון (בליווי ארגוני סביבה נוספים, כדוגמת "מגמה ירוקה") להסדיר את נושא זיהום האוויר והפחתתו בישראל ולעגן זאת בחוק ממוקד ובעל שיניים. החוק עבר בכנסת כבר בקריאה הראשונה, בשנת 2005.

במסגרת החוק נקבע כי הסמכויות העיקריות לנושא זיהום האוויר בישראל יהיו בידי המשרד להגנת הסביבה. במסגרתו, בין היתר, תוקנו תקני איכות אוויר הקובעים את הכמויות המירביות המותרות של מזהמים שונים באוויר, וכן גם תקני פליטה המגבילים את התעשייה (כולל גם גופים עצומים כמו חברת החשמל) ומחייבים מפעלים קיימים וחדשים להשתמש בטכנולוגיות הזמינות הטובות ביותר (BAT) לצמצום זיהום האוויר. המשרד להגנת הסביבה גם נדרש במסגרת החוק להגיש תכנית לאומית המפרטת יעדים ולוחות זמנים לצמצום זיהום האוויר בישראל מתחבורה, ממקורות אנרגיה, מהתעשייה ועוד, והיא תוקצבה ב-100 מיליון שקל לחמש שנים. התכנית אושרה בקיץ 2013.

עד כניסת החוק לתוקף לא היתה קיימת חקיקה מסודרת בנושא; אדם טבע ודין – ארגון שאפשר להגדירו כשומר הסף המשפטי של הסביבה בישראל – נאלץ עד אז להתמודד עם תביעות בנושא מפגעי זיהום אוויר באמצעות "החוק למניעת מפגעים" – חוק רחב מאוד הנוגע למפגעים מסוגים שונים ומגוונים, שלא היה חזק דיו להגביל את התעשייה ולהילחם במפגעי זיהום אוויר באופן מספק. הסמכויות להתמודדות עם מפגעי זיהום אוויר גם היו אז מפוזרות בידיהם של כמה גופי ממשלה שונים (משרד התחבורה, משרד האנרגיה, רשויות מקומיות ועוד) – מה שהקשה על המשרד להגנת הסביבה לפעול לצמצום המפגעים.

זיהום אוויר. תצלום: anton rusetsky

חוק אוויר נקי – שהוא תוצר של מאבק עיקש של ארגון סביבתי – נחשב עד היום לאחת ההצלחות הגדולות של ארגון סביבה בישראל, והוא העמיד את ישראל בשורה אחת עם מדינות מערביות מובילות בתחום ההגנה על הסביבה מבחינת חקיקה בנושא. לפי המשרד להגנת הסביבה, החוק מיועד "להביא לשיפור של איכות האוויר וכן למנוע ולצמצם את זיהום האוויר, בין השאר על ידי קביעת איסורים וחובות בהתאם לעקרון הזהירות המונעת, והכל לשם הגנה על חיי אדם, בריאותם ואיכות חיים של בני אדם, ולשם הגנה על הסביבה, לרבות משאבי הטבע, המערכות האקולוגיות והמגוון הביולוגי, למען הציבור ולמען הדורות הבאים ובהתחשב בצורכיהם".

 

7. מהפכת המים: התפלה וטיהור שפכים

חייזר שהיה נוחת במדינת ישראל היום היה בוודאי מדווח לחללית האם שמדובר במרכז עולמי על פני כדור הארץ לייצור מים לשתייה ממי הים. לאור התמעטות המשקעים, מנצלים בישראל, באמצעות טכנולוגיות חדשניות, כל טיפה של מים שניתן להפיק מהסביבה. זה מתחיל בחמישה מתקנים גדולים להתפלת מי ים (585 מיליון מ"ק לשנה), שמייצרים יחד עם מספר מתקנים להתפלת מים מליחים (כ-75 מיליון מ"ק בשנה) סה"כ של 660 מיליון מ"ק של מי שתייה מדי שנה, שהם 80 אחוז מצריכת המים הביתית והתעשייתית במדינת ישראל; וממשיך בשימוש החוזר במים – רבים ממי השפכים בישראל מועברים לטיפול במתקני טיהור שפכים (מט"שים), ומשם מוזרמים מי הקולחין המטוהרים להשקיית שדות חקלאיים. גם במקרה זה, המספרים מדברים בעד עצמם: יותר מ-80 אחוז ממי השפכים בארץ עוברים טיפול שכזה, וכ-31 אחוז מהמים המשמשים להשקיה בשדות חקלאיים כיום הם למעשה מי ביוב מטוהרים.

אך לא הכול ורוד (או ירוק, או צלול) בתחום הטיפול במים בישראל. מתקני ההתפלה צורכים אנרגיה רבה לתפעולם השוטף, ולכן הם גורמים בעקיפין לשריפה של דלקים מזהמים. בנוסף, תוצר הלוואי של תהליך ההתפלה שהם פולטים לים (ומכונה תמלחת) משפיע על הסביבה הימית הסמוכה לנקודת השפך.

תצלום: Joseph Greve on Unsplash

השימוש הגובר במים המותפלים מעורר גם שאלות בריאותיות: במים המותפלים עצמם אין מגנזיום, שהוא מינרל חיוני לתפקוד הלב וכלי הדם. במקביל, גם מי השפכים המטוהרים עלולים להכיל שיירים של תרופות וחומרים רפואיים, שיכולים לעשות את דרכם מהקרקע אל הירקות והפירות שלנו, ומשם בחזרה אל גופינו.

בנוסף, למרות ההצלחות האדירות בתחום הייצור והטיפול במים, אין למהר ולגנוז את קמפיין "ישראל מתייבשת". שינוי האקלים העולמי לא פסח על המזרח התיכון, וכלל לא בטוח שמתקני ההתפלה וטיהור השפכים יוכלו להמשיך לייצב את משק המים של ישראל שסובל בשנים האחרונות ממיעוט משקעים באזור הצפון בדגש על אגן ההיקוות של הכנרת. ההתגייסות העולמית לבלימת שינוי האקלים, אם כך, היא בהחלט אינטרס ישראלי שילווה אותה ואותנו בעשורים הבאים.



אולי יעניין אותך