שתפו‬        

שלמה איזקסון

ארבה על הקרח

במשך קרוב למאה שנה, היעלמותו של מין ייחודי של ארבה שחי בהרי הרוקי שבארה"ב נותרה בגדר תעלומה. עד שיום אחד, מצבורי ענק של חגבים מתים החלו להתגלות בקרחונים, וחשפו את גורלם העגום של החרקים הנעלמים
27 במאי 2021



המחזה שנצפה לאחרונה בערבה הדרומית ובאילת נדמה היה כלקוח מההגדה של פסח: נחילים של חגבי ארבה בוגרים רבים, שהתעופפו להם בין השדות וחצרות הבתים (וניצודו בתאווה על ידי ציפורי שרקרק בנדודיהן). הנחילים, שהגיעו ככל הנראה ממזרח אפריקה ומערב הסעודית, לא מהווים חשש נכון לעכשיו, אך לאורך ההיסטוריה להקות הארבה עוררו חשש בשל נטייתן לזלול גידולים חקלאיים. 

כיום, הארבה נפוץ בעיקר במזרח התיכון, בצפון ובמזרח אפריקה ובחלקים מאסיה, אך עד לתחילת המאה ה-20 מין ייחודי של ארבה חי בהרי הרוקי שבארצות הברית ומיליוני פרטים מתים נותרו טמונים בקרחונים באזור במשך מאות שנים.

הארבה הם למעשה חגבים שמתקבצים לנחילים ונודדים יחד. מתוך כ-8,000 מיני חגבים שמוכרים כיום למדע, רק 12 יכולים להפוך לארבה. לא ידוע בוודאות מה גורם לתופעה, אך אחת ההשערות היא שאחרי חורף גשום במיוחד, שבעקבותיו נוצר מזון רב, הנקבות מטילות מספר גדול יותר של ביצים. על פי השערה זו, החגבים הרבים שבוקעים נמצאים בצפיפות גבוהה ובמגע רב, מה שגורם אצלם להפרשה מוגברת של ההורמון סרוטונין, שמעודד אצלם התנהגות חברתית של נחיל. 

הארבה נראים שונה מחגבים "רגילים" מאותו מין: בעוד שצבעם של חגבים בודדים הוא ירוק עד חום, צבעם של הארבה הוא לרוב שחור עם כתמים צהובים. מעבר לכך, הארבה גם פעילים ביום – בניגוד לחגבים המתבודדים, שפעילים בלילה. 

המין הנכחד ארבה הרי הרוקי (Melanoplus spretus) היה נפוץ בעיקר במערב ארה"ב ובדרום מערב קנדה, והתאפיין בגוף חסון יחסית ובינוני עד גדול (באורך 3-2.5 סנטימטרים), בגווני חום-צהבהב ואפרפר, בכנפיים ארוכות ובסימנים שחורים על ראשו. לאורך המאות ה-18 וה-19, נחילים גדולים של הארבה היו מסתערים כל כמה שנים על שטחים נרחבים במדינות כמו טקסס, מינסוטה, נברסקה ומיזורי. האירוע הדרמטי ביותר התרחש ב-1875, כשנחילי ענק של ארבה ממין זה הגיעו למדינות רבות במערב ארה"ב ועוררו בהלה רבה. על פי הערכת הרשויות, נחילים אלה הגיעו בשיאם לאורך של למעלה מ-2,800 קילומטר ולרוחב של כ-180 קילומטר, והם תוארו על ידי המקומיים כענני ארבה שהתפשטו כאש בשדה קוצים. עם זאת, הפעם האחרונה שבה נצפו פרטי ארבה ממין זה הייתה ב-1902, בדרום קנדה, ומאז נעלמו עקבותיהם. 

בית קברות בקרחון

היעלמותו של הארבה ממין הרי הרוקי הייתה בגדר תעלומה מסתורית שסקרנה מדענים במשך שנים רבות. עם זאת, רמזים לפתרונה החלו להופיע כשהתגלו באזור קרחונים שבהם היו טמונים מיליוני חגבים מתים – שחלקם התגלו כשייכים למין הארבה של הרי הרוקי. באמצע שנות ה-80 החל פרופ' ג'פרי לוקווד, חוקר בתחום מדעי הטבע והרוח ואנטומולוג (מומחה לחרקים) מאוניברסיטת ויומינג, לסייר בקרחונים ולאסוף חגבים מתים, במה שהוא מתאר כ"בית קברות קפוא של ארבה שבצבץ מתוך הקרחון". בין פרטי הארבה שמצאו לוקווד וצוותו בקרחונים אלה, שזכו לכינוי "קרחוני החגבים", היו כאלו שנטמנו לפני כ-400 שנה ושככל הנראה נסחפו עם הרוח מהעמקים להרים, שם חלקם סיימו את חייהם כתוצאה מהקור ומזג האוויר הסוער. מחקריו של לוקווד נמשכו שנים רבות, והוא אף כתב יחד עם שותפים נוספים מאוניברסיטת ויומינג אופרה שעוסקת בנושא

איסוף ובחינת החגבים שנאספו מהקרח סייעו ללוקווד להתקדם במחקרו ולהבין את הגורמים שהביאו להיעלמותו של המין. לפי הערכתם של לוקווד ושותפיו, אוכלוסיית הארבה נפגעה בעקבות ההתיישבות המודרנית של האמריקאים בעמקי הנהרות, שבהם שהו גם פרטי הארבה בין ההתפרצויות. במהלך המאה ה-19, המתיישבים הלבנים הרסו חלק גדול מהצמחייה הטבעית באזורים אלה, והכניסו לעמקים מינים פולשים של צמחים. יתר על כן, המתיישבים שינו את התוואי המקורי של הנהרות והנחלים לטובת השקיית שדותיהם וגידלו כבשים ובקר בשטחים הסמוכים למקורות המים, ובכך פגעו קשות בארבה ובביצים שהם הטילו, שהיו תלויות בסביבה המימית הטבעית. 

היעלמותו של הארבה ממין הרי הרוקי הייתה בגדר תעלומה מסתורית שסקרנה מדענים במשך שנים רבות. קרחון החגבים ב-1916, צילום: Library of Congress, LC-USZ62-136276

שרידי החגבים המתים התגלו כתוצאה מהפשרתם של הקרחונים באזור. כך לדוגמה, שטחו של אחד מ"קרחוני החגבים" שסמוך לעיר קוק שבמונטנה הצטמצם בלא פחות מ-89 אחוז בין 2003-1940, ושטחו של קרחון סמוך אחר קטן ב-62 אחוז במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים. תופעה זו היא חלק מהפשרת הקרחונים הגלובלית עקב משבר האקלים, שפוגעת באנטארקטיקה, בקרח היבשתי בגרינלנד ובקרחונים בפסגות ההרים מסביב לעולם, ושמהווה את הסיבה העיקרית לכך שמפלס פני הים העולמי עלה בקרוב ל-25 סנטימטר ב-150 השנה האחרונות (מתוכם תשעה סנטימטרים ב-25 השנה האחרונות בלבד).

"נעלמו מינים שלא ידענו על קיומם"

הכחדתם של חרקים כמו הארבה עשויה להישמע כמו חדשות טובות (בעיקר לחקלאים), אך לחרקים יש גם תפקידים קריטיים רבים במערכות אקולוגית, שעלולים להפוך את הפגיעה בהם לקטסטרופלית. היעלמותם של מיני חרקים לא פסקה במאה ה-19, ושורת מחקרים מהשנים האחרונות חשפו פגיעה קשה באוכלוסיית החרקים בעולם בשל פעילות האדם כיום.

"צריך להבין שחרקים מהווים את רוב היצורים שחיים על פני כדור הארץ, ואת חלקם אנו אפילו עדיין לא מכירים", אומרת ד"ר נטע דורצ'ין, אנטומולוגית בבית הספר לזואולוגיה ואוצרת אוסף החרקים במוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט באוניברסיטת ת"א. "קשה לאמוד את מספר מיני החרקים שנכחדו, אך ברור שנעלמו מינים רבים שאפילו לא ידענו על קיומם". על פי מחקר גרמני מ-2017, שבו נבדקו שינויים ב-63 שמורות טבע שונות לאורך 27 שנה, חלה ירידה דרמטית של למעלה מ-75 אחוז במגוון ובשפע החרקים המעופפים באזורים אלה. 

James Williams, CC BY-SA 2.0
שטחו של אחד מ"קרחוני החגבים" שסמוך לעיר קוק שבמונטנה הצטמצם בלא פחות מ-89 אחוז בין 2003-1940. קרחוני החגבים כיום, צילום: James Williams, CC BY-SA 2.0

לדברי דורצ'ין, לחרקים יש השפעה על כל המערכת האקולוגית, בין השאר בגלל תפקידם הקריטי בתהליך ההאבקה של צמחים, שבו תלויים רוב הפירות והירקות שאנחנו אוכלים. "פגיעה בחרקים היא גם פגיעה בבעלי חיים שנמצאים בהמשך שרשרת המזון, מאחר שחרקים משמשים כמזון עבור עופות וזוחלים, למשל" היא אומרת. 

גם ישראל נפגעת מהכחדת החרקים, ובתוכם כאלה שייחודיים לה. "בישראל קיימת הכחדה של חרקים שקשורים במים: כשייבשו את החולה, למשל, שפיריות גדולות מסוימות נכחדו", אומרת דורצ'ין. "ישראל היא גם מעצמה של דבורי בר, אך בשל ריבוי דבורי הדבש, חלק מדבורי הבר, נמצאות בסכנת הכחדה, למשל בחרמון".

"הגורם העיקרי להכחדת חרקים הוא פעילותו של האדם: הרס בתי הגידול, התיעוש, הצפיפות, השימוש בחומרי הדברה והשפעותיו של משבר האקלים", מסבירה דורצ'ין. לדבריה, יש להפסיק או לפחות לצמצם תופעות כמו זיהום סביבה ומים וכריתת יערות, שהורסות את בתי הגידול וגורמות להיעלמותם, כדי לכל הפחות להאט את התהליך. "צמצום של תעשיות מזיקות, ובראשן תעשיית הבשר המזהמת, שגורמות להחרפתו של משבר האקלים, יכולות לסייע במיגור התופעה", היא מסכמת.


בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב-חדשות 12

שתפו‬        


הירשמו לניוזלטר שלנו

עקבו אחרי זווית