באפריל 2018 דווח על גילוי מרבצים עצומים של מתכות נדירות סמוך לאי יפני קטן ובודד באוקיאנוס השקט. החוקרים שגילו אותם סבורים שהם עשויים לשנות את שוק אספקת מתכות אלו, הנשלט כיום בידי סין. התגלית, והכוונה לבצע סקר היתכנות להפקה במהלך חמש השנים הקרובות, האירו את נושא כריית משאבים מקרקעית הים שיש לו היבטים כלכליים וסביבתיים חשובים.
בשנים האחרונות הפכה הטכנולוגיה להפקת חומרי גלם ומינרלים יקרי ערך מקרקעית הים לזמינה יותר. במקביל, התמריץ הכלכלי לחלץ אותם מתחת למים הופך למפתה הרבה יותר: מחירי החומרים עולים, המשאבים ביבשה מידלדלים, ותעשיית ההי-טק זקוקה להם נואשות לייצור טלפונים חכמים, סוללות למכוניות היברידיות, פאנלים סולאריים ושאר גדג'טים.
כרייה במים עמוקים היא פעילות ניסיונית וחדשה יחסית, שמבקשת להפיק מינרלים ומתכות (נחושת, עופרת, כסף, זהב, באריום, קובאלט ועוד), מהמוצא של נביעות הידרותרמליות, מתצבירי סלע המונחים על הקרקעית (שבהם יש מתכות כמו מנגן, ניקל, או ליתיום), או משכבות סלע מרובות מתכות (כמו קובאלט, טיטאניום וזירקוניום). בנוסף, לחופי נמיביה מתבצעת גם כריית יהלומים (במים רדודים יחסית).
באיחוד האירופי העריכו באופטימיות שעד 2030 יופקו 10 אחוזים מהיקף המינרלים והמתכות בעולם מקרקעית הים – מדובר בשווי שוק של כ-10 מיליארד יורו.
תהליכים אינטנסיביים והרסניים לסביבה
התגלית היפנית, כמו מיזם מתקדם אחר בפפואה-גיניאה החדשה, נמצאים באזור הכלכלי הימי הבלעדי – המשך הטריטוריה של מדינה לתוך הים עד 200 מייל ימי (כ-370 קילומטר) מקו החוף; אך עיקר העתודות לכרייה נמצאות בים הפתוח. הרגולציה של הים הפתוח נעשית בהתאם לאמנת משפט הים של האו"ם, שהקים את רשות קרקעית הים הבינלאומית לשם הסדרת ניצול משאבי הטבע. מאז 2001 הוענקו 29 רישיונות חיפוש שתוקפם 15 שנים בשטחים המשתרעים על פני כמעט 1.5 מיליון קמ"ר. מרבית הרישיונות הוענקו למדינות או לחברות פרטיות שנהנות מתמיכה ממשלתית, ומיעוטן גם לחברות בשליטה פרטית. רישיונות הפקה חדשים אמורים להיות מונפקים החל מ-2020 למשך 30 שנים והענקתם תהיה הצעד המשמעותי ביותר בתחום הכרייה הימית בעתיד.
הבעיה היא שהטכנולוגיה והלוגיסטיקה לכרייה במים עמוקים כוללות תהליכים אינטנסיביים והרסניים לסביבה: פירוק מכני של שכבות הסלע בקרקעית, גריסת החומר ודחיסתו כדי להעלות את התערובת לאסדת טיפול. באסדה מופרדים החומרים הרצויים מהמים ומהשאריות שמושלכים חזרה לים, כשחלק מהחומרים מועברים לטיפול משני באמצעות ספינות תובלה.
הכרייה משפיעה על הסביבה הפיזית והביולוגית בים: הרס בתי הגידול בקרקעית, עקירת מינים הצמודים לקרקע, הפרדה בין אוכלוסיות של מינים, שינוי ההרכב הכימי של עמודת המים ועכירותה, וזיהום רעש או אור מאסדות ההפקה. הפסולת תיצור במי הים זיהום של חלקיקים, חלקם רעילים, בדומה לזיהום האוויר התעשייתי שקיים בסביבה עירונית.
עם זאת, לא כל ההשפעות על הסביבה ידועות עדיין ולכן התקנות הסביבתיות עבור זיכיונות ההפקה נמצאים רשמית רק בשלב של טיוטה. המורכבות גדלה משום שלמשאבי טבע יש גם סוגיות חברתיות וכלכליות כבדות משקל: תגמולים, ניהול סיכונים, נזקים ופיצויים הם נושאים מסובכים אפילו כשמדובר רק באזור הכלכלי הבלעדי של מדינות. בישראל עלו הדברים לדיון ציבורי לאחר גילוי הגז הטבעי (ובמפרץ מקסיקו הם עלו לאחר אסון הזיהום הכבד שם).
השאלה, ששווה הרבה מאוד כסף היא, אפוא, האם ניתן לבצע כרייה מהקרקעית עם פגיעה סביבתית מינימלית? או שמא ההרס יהיה בלתי הפיך והניסיון לקבוע כללים אפקטיביים להפקה נדון לכישלון.
איך שומרים על כריש בן 400?
לכולם ברור שפערי הידע בתחום כיום הם עצומים. על אף התקדמויות טכנולוגיות – שבהן השתמשו, אגב, יוצרי סדרת הטלוויזיה "הכוכב הכחול 2" של ה-BBC – מחקר במעמקים הוא עסק יקר שצריך לכסות שטחים עצומים וחשוכים שבהם שורר לחץ אטמוספרי גבוה.
MIDAS, קונסורציום אירופי של אוניברסיטאות, מכוני מחקר וחברות כרייה ביקש לפצות על חלק מהפער באמצעות מחקר רב תחומי וסקרים מקיפים. המסקנה של הפרויקט היא שיהיה קשה לשלב בין הגנה סביבתית לבין כרייה רחבת היקף. אחת הסיבות לכך היא שקצב ההתאוששות של הסביבה הוא אטי. יצורי מעמקים חיים מאות שנים: כריש גרינלנד, למשל, מגיע לבגרות מינית בגיל 150 וחי 400 שנה ויותר. אלמוגים יכולים לחיות כנראה 4,000 שנה. במעמקים אפשר למצוא עושר של מינים ייחודיים שיש להם תפקידים חשובים בתהליכים אקולוגיים גלובליים: למשל בקיבוע המתאן – גז חממה רב-עוצמה – שמשתחרר מהנביעות בקרקעית. כרייה לכן תוביל לפגיעה שעשויה להיות בלתי הפיכה, משום שבתי הגידול בקרקעית הים נוצרו בתהליכים שנמשכו מיליוני שנים ואי אפשר לחזות כיצד הם יצליחו לשוב למצבם לפני פעילות הכרייה אם ייגרם להם נזק.
הפוטנציאל של הים התיכון
"בים התיכון המצב מעניין. אם כל אחת מ -21 מדינות החוף בים התיכון הייתה מכריזה על האזור הכלכלי הבלעדי שלה לא היו בו אזורים בסטטוס של ים פתוח, ולכן שיתוף פעולה בינלאומי הוא הכרחי לצורך ניהולו", מסבירה ד"ר מישל פורטמן, מומחית לניהול בר קיימא של המרחב הימי מהטכניון. פורטמן מוסיפה ומסבירה כי אמנת ברצלונה להגנה על הסביבה הימית של הים התיכון וחופיו של האו"ם היא אמנם בסיס לשיתוף פעולה כזה, אך אין בה מענה מלא לאתגר הכרייה בים העמוק. ישראל היא אחת מ-6 מדינות בלבד עם מוצא לים שאינן חתומות על אמנת משפט הים והיא גם במעמד של משקיפה בלבד ברשות הקרקעית, כמו כמה מדינות אחרות (למשל, ארה"ב, איראן וטורקיה), ארגונים בינלאומיים (כגון הבנק העולמי) וארגוני חברה אזרחית (למשל גרינפיס).
ככל הידוע, עד כה הים התיכון אינו עשיר במשאבים ופוטנציאל הכרייה בו אינו גדול. אבל יש לזכור שהידע מוגבל ומקוטע ומספר קטן של ממצאים חדשים יכול לשנות את התמונה מקצה לקצה כפי שהתרחש עם גילוי מרבצי הגז הטבעי לחופי ישראל. אם אכן יתגלו אוצרות טבע אחרים באזורנו, המצב יכול להסתבך כפי שמתרחש מול לבנון שם גבול המים הכלכליים אינו מוסכם ומחייב מאמצים דיפלומטיים כדי להגיע לפתרון; בניגוד למצב מול קפריסין שם הסכם שיתוף פעולה פותח פתח להצלחה כלכלית הדדית.
עיסוק ספקולטיבי
שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון היא העובדה שנביעות הידרו-תרמליות משמשות כזירה למחקר תרופתי (משום שליצורים שם יש תכונות ייחודיות שיכולות לשמש לצרכים בריאותיים) ופעילות הכרייה עלולה לפגוע במשאבים ביולוגיים אלו.
בגלל המורכבות הזו קיבל בינואר 2018 הפרלמנט האירופי החלטה ברוב מכריע הממליצה למדינות החברות באיחוד להימנע מהמשך החיפוש וההפקה ולהשעיה בינלאומית של פעולות אלו עד שיתבררו היטב השפעות הכרייה והסיכונים בה. לפרלמנט אין סמכות בתחום זה, אך ההכרזה מסמנת כי העמדה הזהירה של הקהילה המדעית וארגוני שמירת הטבע זוכה לאחיזה בקרב קובעי מדיניות בבריסל.
בנוסף, לאחרונה עולים סימני שאלה לגבי היקף הצריכה האמתי הצפוי של חומרי הגלם, בין השאר משום שמדיניות ההתמודדות עם שינוי האקלים ועלייה בהיקפי מחזור עשויים לשנות מגמות עכשוויות בחזית הטכנולוגית; יש לכן מי שמציעים לחפש חלופות להפקה של חומרים אלה: הסבת מוצרים לשימוש במתכות שהן נדירות פחות אבל מציגות תכונות דומות, מיחזור של מוצרים (בעיקר אלקטרוניים), אימוץ גישות חדשות בתכנון מוצרים ועיצובם, חיוב יצרנים לאסוף מוצרים ישנים וניצול חזור של חומרים מתוכם, הארכת משך החיים של מוצרים (אולי באמצעות תמריצים למשתמשים), עיצוב תהליכי ייצור חדשים ואפילו כרייה במטמנות אשפה במקום בים.
עד שיתקיים דיון רציני בכל הבעיות והפתרונות סביבה הכרייה הימית, הענף הזה ימשיך להיות עיסוק ספקולטיבי, שנראה מבטיח מאוד מבחינה כלכלית, אך השלכותיו הסביבתיות עדיין אינן ברורות מספיק.
בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב-וואלה!