בתי המשפט, שדנים בדרך כלל במקרים של פגיעה באדם או ברכוש, נדרשים מדי פעם לפסוק גם בנושאי פגיעה בטבע. כך, למשל, הטיל השבוע בית משפט השלום בבאר שבע קנסות בהיקף של 700 אלף שקל על חברת "מובילי הר הנגב", אחת מהנאשמות בזיהום נחל צין בשנת 2011. הזיהום התרחש כש-722 קוב של דלק סילוני דלפו מצינור של חברת קצא"א במהלך עבודות לשיפוצו, מה שפגע קשות בצמחייה ובבעלי החיים באזור וסיכן את מי התהום שמצויים מתחת לנחל. לפני שנה הוטל קנס של 500 אלף שקל על חברת "רולידר", שנאשמה גם היא בפרשה, והתיק בעניינה של חברת קצא"א עדיין מתנהל.

התביעה בפרשת זיהום נחל צין הוגשה על ידי מדינת ישראל ולא על ידי הנפגעים העיקריים בה – הנחל והמערכת האקולוגית שבו. זה אולי נראה לנו הגיוני: נחל הוא לא אדם, אין לו זכויות משפטיות משל עצמו והוא לא יכול ללבוש עניבה ולבוא לבית המשפט. עם זאת, בניגוד לנחל צין, לימת אירי שבארצות הברית דווקא יש זכויות משפטיות, והיא יכולה לתבוע את מי שפוגע בה (לפחות באופן תיאורטי). זאת כחלק מתנועה עולמית של הפיכת יותר ויותר משאבי טבע לישויות משפטיות.

חצי מיליון איש בלי מי שתייה

ימת אירי (Lake Erie) היא אחת מחמש הימות הגדולות (Great Lakes) שבצפון אמריקה. מחצית משטחה, שעומד על כ-26 אלף קילומטר רבוע (יותר משטחה של מדינת ישראל), משתייך לארה"ב, ומחציתו לקנדה. המאבק המשפטי למענה החל ב-2014, כשעל הימה השתלטה פריחת אצות רעילות שהייתה כה גדולה שניתן היה לראות אותה מהחלל, פריחה שנוצרה בעקבות זרימת שפכים חקלאיים אל הימה. כתוצאה מכך, מעל חצי מיליון איש מצאו את עצמם ללא מים בטוחים לשתייה או לרחצה.

גם כשהפריחה המסיבית חלפה ואספקת המים הנקיים חודשה, הבעיה לא נפתרה, ותושבי האזור המשיכו לחזות מדי שנה בפריחות של אצות רעילות בימה. לכן, תושבי העיר טולדו שבאוהיו, שממוקמת לחופה המערבי של ימת אירי, החליטו להפסיק לשבת בשקט ולראות את הימה שלהם סובלת – ולהתחיל לפעול. מה שהתחיל מאנשים ספורים שישבו יחד בפאב והמשיך למחאות שקטות בישיבות של מועצת העיר, הפך לארגון Toledoans for Safe Water ("תושבי טולדו למען מים בטוחים"). ב-26 בפברואר רשם הארגון הישג משמעותי כשהצליח להעביר במשאל עם שנערך בקרב תושבי טולדו את ה-Lake Erie Bill of Rights ("מגילת הזכויות של ימת אירי"), ברוב של 61 אחוז מהמצביעים.

מגילת הזכויות של הימה נועדה להגן על זכותה של המערכת האקולוגית בימה ובפלגים שלה (כולל הקרקע, המים, וכל מגוון היצורים הקטנים והגדולים שמסתמכים על הימה לצורך קיומם) להתקיים, לשגשג ולהתפתח באופן טבעי. במידה וזכות זו נפגעת, מגילת הזכויות תוכל לאפשר לימה לתבוע את מי שהזיק לה – זכות שבדרך כלל שמורה לבני אדם בלבד. בפועל, משמעותה של האמנה היא שכל אחד מתושבי טולדו יוכל להגיש תביעה בשם הימה כנגד מי שפוגע בה, ולא רק מדינת אוהיו בעצמה. אפשרות זו מגבירה את פוטנציאל האכיפה נגד המזהמים, ולדברי יוזמי האמנה גם יוצרת הרתעה, ומעבירה מסר שלפיו הטבע הוא לא הפקר.

האבולוציה של הזכות לתבוע

ימת אירי לא הייתה הגוף הטבעי הראשון שקיבל זכויות משפטיות כאלה. בשנים האחרונות צומחת בעולם תנועה בשם "Rights of Nature" ("זכויות הטבע"), שכבר זכתה לכמה הצלחות מרשימות. כך למשל, ב-2014 העניקה ניו זילנד זכויות משפטיות ליער טה אורוורה (Te Urewera), ב-2017 ניתנו בקולומביה אותן זכויות לנהר האטרטו (Rio Atrato) ובהודו לנהרות הגנגס (Ganges) והיאמונה (Yamuna), וב-2018 גם יער האמזונס זכה להפוך ליישות משפטית. התנועה לא מוגבלת רק לאתרי טבע, והשנה צמח אורז הבר קיבל גם הוא את הזכות לתבוע.

זכויות משפטיות לגופי ומשאבי טבע הוא רעיון שיכול להישמע מגוחך, אבל חשוב לזכור שההגדרה של מי שזכאי לתבוע בבית משפט השתנתה לא פעם לאורך השנים. בעבר, בארה"ב, אם מישהו היה פוגע באישה או בעבד, הנפגע או הנפגעת לא היו יכולים להגיש תביעה נגדו בבית משפט – רק הגבר הלבן שהיה אחראי עליהם יכול היה לתבוע על הנזק שאירע להם אם היה מעוניין בכך. מעבר לכך, כבר היום הזכות הזו לא מוגבלת לבני אדם בלבד – וגם תאגידים זכאים לה. לדברי התומכים ביוזמת Rights of Nature, הצעד ההגיוני הבא הוא שגם משאבי טבע ייכללו בעולם בעלי הזכויות המשפטיות, וכך להרתיע גורמים שונים שפועלים באופן שמזיק להם.

זכויות לטבע הישראלי?

כמו בשאר העולם, גם בישראל מתרחשים מקרים מצערים של פגיעה בשמורות טבע. האם גם כאן תקבל אחת מהן את הזכות לתבוע את מי שהזיק לה? לדברי ד"ר אור קרסין, מומחית למשפט ולמדיניות סביבתית באוניברסיטה הפתוחה, הענקת זכות כזו היא בעייתית. "הטבע לא יכול הרי להגיע לבית משפט לבדו, צריך שיהיו בני אדם שיעשו את זה בשמו", היא אומרת. כאמור, על פי מגילת הזכויות של ימת אירי, כל אחד מתושבי העיר טולדו רשאי להגיש תביעה בשם הימה. עם זאת, לדברי קרסין, מדינת ישראל בחרה שלא לאפשר מצב כזה. "המדינה התנגדה לרעיון שכל אחד יוכל לבוא ולתבוע". לדבריה, המדינה חוששת שהמוטיבציה של אנשים פרטיים לא תהיה בהכרח לטובת הטבע ושיקומו. "יכולים למשל להתקבל כספי פיצוי, שמטרתם לשקם את הטבע, ובסופו של יום הם יגיעו לכיסים הפרטיים של עורכי הדין או של האנשים שתבעו", היא אומרת.

אכיפת החוקים הסביבתיים בישראל נמצאת באחריותו של המשרד להגנת הסביבה. במקרים רבים מגישה המחלקה המשפטית במשרד כתבי אישום פליליים כנגד גורמים שפוגעים בסביבה, כמו במקרה של הנאשמים בזיהום נחל צין. כלי נוסף שעומד לרשות המשרד הוא השתת עיצומים כספיים: קנסות כספיים גבוהים שמוטלים על ידי המשרד להגנת הסביבה ללא צורך בתהליך משפטי. עבירות קטנות נגד הסביבה מובילות לקנסות צנועים יותר: על השלכת בדל סיגריה, למשל, תיקנסו ב-250 שקל.

לדברי קרסין, על פי החוק הישראלי, ניתן לתבוע גורמים שמזיקים לטבע גם בתביעה אזרחית, לפי החוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות). "עם זאת, המחוקק הגביל בחוק את רשימת הארגונים הסביבתיים שרשאים לעשות זאת", היא אומרת. רשימה זו כוללת ארגונים סביבתיים מוכרים כמו רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע, קרן קיימת לישראל ואדם טבע ודין. בנוסף, ניתן לתבוע לפי החוק גם באמצעות הגשת תביעה ייצוגית על ידי קבוצת אזרחים.

גם המדינה עצמה משתמשת בחוק זה, ומגישה תביעות אזרחיות (ולא רק פליליות) נגד מזהמים. דוגמה בולטת לכך היא התביעה האזרחית שהגישה המדינה בעקבות אסון נחל אשלים, שבו כ-100 אלף קוב של שפכים חומציים זרמו בשטף אדיר מבריכת אגירה שקרסה במפעלי חברת רותם אמפרט מקבוצת כימיקלים לישראל (כי"ל) הישר אל תוך אפיק הנחל, תוך שהם ממלאים את הגבים ואת הקרקע בחומרים רעילים – אירוע שפגע אנושות באוכלוסיית בעלי החיים והצמחים במקום ושמאמצי השיקום בעקבותיו יימשכו עוד שנים רבות. בתביעה תקדימית זו, דורשת המדינה מהחברה סכום של 397 מיליון שקל כפיצוי על הנזקים שנגרמו לנחל ועבור מימון שיקומו.

המאבק נמשך

מהרגע שמגילת הזכויות של ימת אירי אושרה, היא עוררה התנגדות מצד חקלאים ובעלי עסקים מקומיים שחוששים לפרנסתם. למחרת אישורה, חווה בשם Drewes Farms Partnership הגישה תביעה כנגד העיר טולדו בדרישה להוצאת צו מניעה נגד יישומה, בטענה שמגילת הזכויות היא "מעורפלת", "בלתי חוקית" ו"מנוגדת לחוקה". בסוף מאי, גם מדינת אוהיו עתרה לבית המשפט כנגד השימוש במגילת הזכויות, בטענה שאכיפת חוקי הזיהום נמצאת בסמכותה ולא בסמכות של עיר. התומכים במגילת הזכויות, מצדם, טוענים שמגילת הזכויות היא הכרחית מכיוון שמדינת אוהיו לא עושה מספיק כדי למנוע את זיהום הימה. כיום מתנהל מאבק משפטי בנושא.

בינתיים, בשטח, חוקרים מדווחים על הצטברות של רעלנים שמיוצרים על ידי אצות במפרץ סאנדאסקי (Sandusky Bay) שמתחבר לימת אירי בחלקה הדרום-מערבי, מה שמעיד על כך שהימה עלולה לסבול מפריחות מאסיביות של אצות רעילות גם הקיץ. ימים יגידו אם מגילת הזכויות תהפוך את הזיהומים הללו לנחלת העבר.