כדי למנוע מדבור בשולי אזורים צחיחים אפשר לנטוע עצים וכך ליהנות מיתרונות כמו עצירת סחף הקרקע כתוצאה משיטפונות, יצירת סביבה מוצלת ומקבעת פחמן – תהליך שבו פחמן דו-חמצני חופשי באטמוספרה הופך לחומר אורגני צמחי ומפחית את ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה. לעומת זאת, בשטח שכבר עבר מדבור הטיפול מחייב שיקום תפקודי של השטח הממודבר והפיכתו למערכת אקולוגית מתפקדת שבה הקרקע פורייה ויציבה – ולא נסחפת בשיטפונות, ושהמערכת יכולה לפעול באופן תקין ולהתמודד עם הפרעות כמו שינויי אקלים ומיעוט משקעים.

סוד יופיו של המדבר, קבע הנסיך הקטן, הוא המים שמסתתרים בו: מים הם גם המרכיב הסודי בשיקום תפקודי של שטחים ממודברים. הבסיס לשיקום המערכת הוא ניהול מי הנגר – מי הגשמים שזורמים על פני הקרקע ושאינם מחלחלים לתוכה, ושמווסתים את המים במרחב. בקרקע משוקמת, בניגוד לקרקע ממודברת, מי הנגר נשמרים במערכת והם יכולים לספק "שירותים" לחיים שבסביבה.

במחקר שנעשה בהובלת פרופ' ארנון קרניאלי, מומחה לחישה מרחוק מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ובשיתוף קרן קימת לישראל, בדקו כיצד ניהול גשם ומי נגר השפיע על השיקום התפקודי של אזורים ממודברים בנגב. כחלק מהמחקר הם בדקו את היעילות של לימנים – סכרי עפר שמקורם בשיטה חקלאית קדומה שמונעת את איבוד מי הנגר שזורמים במורד הוואדי. הלימנים יוצרים אגמים קטנים ממי גשם ושיטפונות, שבתוכם מים יכולים לחלחל לקרקע ועצים יכולים לגדול. "יש יותר ציפורים, אפשר לשים כוורת של דבורים שייהנו מהצוף, יש יותר [שיחים] חד-שנתיים שגדלים מתחת לעצים", אומר קרניאלי.