שתפו‬        

יהונתן שר

זבובים נגד אשפה

כותרת מפתיעה, לא? אבל מסתבר שזבובים מסוימים אכן יכולים לסייע נגד פסולת: חוקרים ישראלים מציעים לשלוח את רימות זבוב החייל השחור, שיכולות לצרוך כמויות נרחבות מהזבל האורגני שאנחנו מייצרים – לערבה, שמתמודדת עם בעיית פסולת חקלאית קשה
8 בינואר 2023



כבר שנים רבות שהערבה היא לא מרחב שכוח-אל. חקלאי האזור הצליחו להפוך את ביתם לאחד ממפעלי הירקות, הפירות והפרחים הגדולים בישראל, ובהתחשב בכך שמדובר ברצועת מדבר – מדובר בהישג יוצא דופן.

עם זאת, פסולת רבה שמצטברת בסוף כל עונת גידול מאיימת על הישובים ועל הטבע המדברי גם יחד. בהיעדר פתרון לבעיה ובניגוד לחוק, לעיתים החקלאים אף נאלצים לשרוף את האשפה שיצרו, ובכך הם גורמים למפגע סביבתי. מה עוד אפשר לעשות? לפזר שם רימות, ולעשות זאת בנדיבות. כן כן, מה שקראתם.

בהתבסס על סדרת מחקרים חדשים, שהוצגה בכנס לחקלאות ולסביבה שמומן ונערך על ידי קרן נקודת ח"ן של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה ומשרד החקלאות, החוקרים פיתחו מסמך דרכי פעולה לשימוש ברימות (זחלי) זבוב החייל השחור (Hermetia illucens), באופן שמתאים במיוחד לאזורים מבודדים – כמו הערבה שלנו.

החוקרים הצביעו על כך שאותן הרימות מסוגלות לצרוך זבל אורגני בכמות נרחבת ובמהירות מפתיעה, וכתוצאה מאותו תהליך גם להשאיר מאחוריהן מתנה: דשן, שיכול לשמש לגידול הדור הבא של היבולים. התהליך הירוק הזה לא נגמר כאן, והחוקרים מציעים להפוך גם את הרימות עצמן (אחרי שהן מבצעות את עבודת התברואה שהוטלה עליהן) – למנה רוויית-חלבון לדגים או לתרנגולות. אז הן מעכלות, מפיקות דשן, וגם משמשות כארוחה בעצמן? מי ידע שרימות מסוגלות לכל אלה?

רימות + חקלאים = אהבה?

המחקר החדש נערך על ידי ד"ר גדעון וינטרס ממו"פ מדבר וים המלח של משרד המדע בחסות אוניברסיטת בן גוריון בנגב, שהוביל את המחקר יחד עם אבירם ג'ונסון, ממ"ר ממשקי חקלאות תומכת סביבה – אגרואקולוגיה בשה"מ במשרד החקלאות ופיתוח הכפר, עדו הרפז ורחל ברדו מהמרכז ללימודי מדע חקלאות וסביבה בערבה וד"ר עודד קינן, גלי וולוביק, מורן קמינר וזיגריד פנו-וינטרס ממו"פ מדבר וים המלח ומו"פ ערבה צפונית.

צילום: גדעון וינטרס
משתמשים בזבובים. צילום: גדעון וינטרס

הצורך ברימות רבות-הפעלים בולט למדי בערבה. לדברי וינטרס, בעוד שבאזור זה מגדלים כ-60 אחוז מייצוא הירקות הטריים של ישראל, נושא הפסולת החקלאית לא נמצא במוקד העשייה. "על אף שכולם כאן מבינים שאנחנו חיים בסביבה עדינה מבחינה אקולוגית – כך לדוגמה, המרחק בין הטבע למשקים החקלאיים הוא אפסי – נושא הטיפול בפסולת החקלאית כמעט ולא מהווה נושא לדיון", הוא מסביר.

בנוסף, הערבה היא אולי מלכת החקלאות, אך היא גם מבודדת בצורה יוצאת דופן. "במצב שבו יש מושבים שהמרחק ביניהם הוא 90 קילומטר – זה לא הגיוני שכולם יסיעו את הפסולת שלהם לאותו אתר", אומר וינטרס. וכאן בדיוק נכנסות הרימות, שעשויות להחליף את כל אותן משאיות זבל.

רימות רעבתניות

אז מי הוא אותו חרק שחוקרים כותבים פרוטוקולים על יכולותיו? מדובר בזבוב החייל השחור (Hermetia illucens)– מעופף גדול, ששוקל פי 10 מזבוב הבית המוכר והטורדני. החרק הזה הוא ידידו הטוב של החקלאי, מכיוון שבניגוד למינים אחרים מסוגו – הוא לא פוגע ביבולים. בנוסף, הוא ההיפך מפוּדי. "הייחודיות של זבוב החייל השחור היא שהוא לא מפונק מבחינת תפריט, והוא יכול לאכול הכול – בשר, ירקות ופירות", מסביר וינטרס.

עד כמה הרימות האלה גמישות בדרישות התפריט שלהן? באחד הניסויים בסדרה, החוקרים הכניסו 0.1 גרם ביצי זבובים למכלים עם 1 קילוגרם של פסולת ירקות ופירות (ועם 2 גרם של צמח עשיר בחלבון), בשלושה מצבים שונים: מכל עם פסולת במצבה הגולמי, מכל עם פסולת חתוכה ביד ומכל עם פסולת מרוסקת. "אחרי שבועיים-שלושה, במכל הפסולת הלא-מטופלת נשאר 42 אחוז ממשקל הפסולת המקורית, במכל עם הפסולת החתוכה נשארו 4 אחוזים, ובמכל עם הפסולת המרוסקת – רק 2 אחוזים", מספר וינטרס.

צילום: גדעון וינטרס
זבוב החייל השחור הוא ידידו הטוב של החקלאי. צילום: גדעון וינטרס

בנוסף להספקי הזלילה המרשימים הללו, בדיקת החומר שנותר במכל העלתה ש"שאריות" הארוחה שלהן מהוות דשן באיכות מעולה. "הפסולת שנשארה היא סוג של זהב", אומר וינטרס. "זהו חומר מלא נוטריינטים שנוצרו מהפרשות של הרימות עם אמוניה, זרחן ואשלגן".

אוכלות ונאכלות

כאמור, מלבד העובדה שהרימות הללו הן אכלניות גדולות, וגם יצרניות דשן – הן עשויות להפוך לארוחה מלאת-חלבון עבור דגי מאכל, שלהזנתם יש תג מחיר סביבתי וכלכלי גבוה למדי. "רוב הדגים שאנחנו אוכלים מקבלים מזון מסחרי שנקרא קמח דגים – פסולת של ענף הדיג שיש לה עלות סביבתית גבוהה", מעיד וינטרס. "בנוסף, האכלת הדגים מהווה עול כלכלי, בוודאי כשמדובר בחוות גידול מרוחקות, כמו אלה שממוקמות בערבה, שדורשות הובלה יקרה".

על כן, באחד הניסויים החוקרים הגישו את הרימות כסעודה לדגי מאכל, במטרה לבדוק מהו התפריט המספק עבורן. במשך 100 ימים, החוקרים האכילו דגים מזן אמנון הנילוס (Oreochromis niloticus) בארבעה תפריטים: ארוחה מבוססת מזון מסחרי רגיל, ארוחה שמורכבת מ-80 אחוז מזון מסחרי ומ-20 אחוז רימות, ארוחה שמורכבת מ-20 אחוז מזון מסחרי ומ-80 אחוז רימות, וארוחה שלמה שמורכבת מרימות.

צילום: גדעון וינטרס
פסולת רבה שמצטברת בסוף כל עונת גידול בערבה מאיימת על הישובים ועל הטבע המדברי גם יחד; הפתרון: רימות. צילום: גדעון וינטרס

בניסוי זה, החוקרים מצאו תפריט מוצלח עבור דגים אלה: תוצאות הניסוי מראות שכשהם צרכו 80 אחוז רימות ו-20 אחוז מזון מסחרי, קצב העליה במשקלם נשאר יציב. "המסקנה הזאת מעידה על כך שבאמצעות זבוב החייל השחור אפשר להגיע לחיסכון משמעותי במחיר הסביבתי והכלכלי של גידול דגים, בלי לעבוד קשה מדי", אומר וינטרס.

מהערבה ועד אפריקה

לדברי וינטרס, מאחורי הניסויים בזבוב הרעבתן הזה עומדת תפיסה רחבה. "הדגמנו כאן כלכלה מעגלית שבה פסולת של מוצר אחד משמשת לייצור מוצר אחר, בניגוד למודל שבו נקנים חומרים 'מבחוץ', שמייצרים פסולת שצריך להשליך". לדבריו, מדובר במודל שמתאים לערבה המרוחקת, אבל גם למקומות מבודדים נוספים ברחבי העולם. "במודל שאנחנו חולמים עליו, כל משפחה באפריקה או משק בערבה יוכלו לנהל בעצמם את המעגל הסגור הזה: זבל חקלאי, שמשמש להזנה של הרימות, שמייצרות קומפוסט עבור התוצרת החקלאית ולבסוף הופכות למזון לדגים", הוא מסביר.

החוקרים לא משאירים את המודל הזה בגדר חלום, וכדי שכל משפחה או משק מבודד יוכלו להשתמש בו בלי הכשרה – בימים אלה הם עמלים על יצירת אב-טיפוס של מכונה שתהפוך את התהליך כולו – לאוטומטי: הפסולת תיכנס מצד אחד, ומהצד השני יצאו הדשן, הקומפוסט והרימות. אפשר רק לקוות עבור חקלאי הערבה, ועבור כולנו – שהמהלך הזה יושלם במהרה.


בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב- Ynet

שתפו‬        


הירשמו לניוזלטר שלנו

    עקבו אחרי זווית