בגבעתיים, בדומה לערים רבות ברחבי העולם, החצרות הפרטיות מהוות אחוז ניכר מסך השטח העירוני – כ-32 אחוז. שטח החצרות הפרטיות בגבעתיים נאמד בכ-1,000 דונם לעומת 220 דונם של השטחים הציבוריים הפתוחים. למרות זאת, חצרות עדיין אינן זוכות לכבוד המגיע להן. ליבנה מסבירה שאומנם קיימות הנחיות תכנוניות עירוניות העוסקות בגודל שטחים ירוקים שצריכים להיות זמינים לפי כמות התושבים בעיר, אבל הן מתייחסות רק לשטח ירוק ציבורי ולא לשטח פרטי. לדברי ליבנה, קיימת התעלמות מוחלטת מפוטנציאל הטבע בשטחים הפרטיים. נוסף על כך, ההנחיות לא מבחינות בין סוגי שטחים ירוקים: למשל, שטח המוגדר ירוק יכול להיות אתר טבע עירוני, ויכול להיות גם גינה ציבורית – שיכולה להיות משטח גומי עם מתקני שעשועים.

יש ערים בעולם שבהן לקחו בחשבון את החשיבות של החצרות הפרטיות. עיריית לונדון, למשל, פרסמה תוכנית להגדלת המגוון הביולוגי, והודיעה שהיא רואה בגינות הפרטיות חלק משמעותי מהנוף העירוני. התוכנית מתארת כיצד ירחיבו את גודל השטחים הפתוחים בסביבה הבנויה באמצעות נטיעת עצים, התקנת גגות וקירות ירוקים, הקמה של חצרות משותפות ואפילו ניצול זמני של חלקות ריקות לשתילה עונתית של פרחי בר.

המחקר מאיר את הצורך הדחוף בשינוי התפיסה והפרקטיקה התכנונית בערים, ומראה שגם בסביבה עירונית צפופה, יש הזדמנויות רבות לטפח ולשמר את הטבע העירוני כדי להגדיל את עושר ומגוון המינים. במקום לראות בחצרות "מוזנחות" מטרד, יש להבין את ערכן האקולוגי. "צריך להרפות ולתת לטבע לגדול כמו שהוא, מבלי להתערב לו. תנו לעלים ליפול, תנו לצמחים לגדול ולפרוח ולהביא אליהם את הפרפרים, לכולם יש תפקיד בטבע. זה מחייב אותנו לשנות גישה ולהבין שהטבע הוא לא אויב ולא לכלוך", מסכמת ליבנה.