באופן מסורתי, יום הכיפורים הוא הזמן לחשבון נפש. וגם אם הדבר לא נזכר בפירוש בתפילה היהודית, בשנים האחרונות כבר אין ספק שהמשבר הסביבתי, והמופע הדרמטי שלו – משבר האקלים, מחייבים אותנו לבצע חשבון נפש אמיתי.
כיום כבר אי אפשר להכחיש שאלה אנחנו, בני האדם, שחוטאים נגד הסביבה – ושצריכים לכפר על כך. הקהילה המדעית מסבירה לנו באופן מפורש שמקור המשבר הוא לא בטבע עצמו – אלא ביחסי האדם עם הטבע: על פי מטא-מחקר שבדק כ-90 אלף מאמרים מדעיים בתחום, לא פחות מ-99.9 אחוז מהמדענים הרלבנטיים מסכימים שבני האדם הם האחראים למשבר האקלים הנוכחי. הבעיה לא נעוצה, כמובן, בעצם הקיום האנושי, שהרי בני אדם התקיימו על גבי כוכב הלכת הזה במשך אלפי שנים בלי ליצור משבר אקלימי. מקורו של המשבר הוא בחברה ובתרבויות מסוימות, ואת חשבונן של אלה אנחנו חייבים לעשות אם ברצוננו להגן על תנאי החיים שמאפשרים לנו קיום.
עם זאת, חשבון הנפש שדרוש לנו כאן הוא לא אישי. אני בהחלט בעד שכל אחד ואחת מאיתנו ישתדלו לנהוג באופן סביבתי – יפחיתו צריכה ופסולת, ייסעו בתחבורה ציבורית ויצמצמו את צריכת המזון מהחי – אבל דרוש מאיתנו משהו גדול יותר מאשר שינוי בהתנהגויות פרטיות בלבד.
ההתמקדות בממד האישי מסיטה את הדיון מהממד החברתי. אם כולנו אשמים – אז אף אחד מאיתנו לא אשם. ואם נקדיש את כל כוחותינו רק לשינוי במעגל האישי, יישארו לנו מעט מדי כוחות עבור השינוי החיוני שיש ליצור בחברה ובתרבות שלנו. ההתמקדות באישי היא גם נוחה מאוד למזהמים הגדולים – אלה שממשיכים לחפש דרכים להתחמק מאחריות ולהמשיך להרוויח.
החטא הגדול שלנו הוא חטא חברתי, והתיקון שלו צריך להיות שינוי חברתי. התמודדות עם המשבר מחייבת פרידה מתרבות ה"השתמש וזרוק", שמציפה את העולם שלנו בהררי פסולת מכול הסוגים. מקורה של תרבות ה"השתמש וזרוק" נמצא במערכת הכלכלית העכשווית, והמנוע שלה הוא מנגנון גידול כלכלי שעניינו האמיתי הוא לא שיפור החיים שלנו אלא הגדלת הרווחים. למען מטרה זו, המערכת מעתיקה את הייצור למקומות זולים יותר, שוחקת את השכר, את התנאים הסוציאליים ואת רווחתם של אנשים רבים מסביב לעולם – וגם פוגעת אנושות במערכות הטבעיות שלהן אנחנו זקוקים לעצם קיומנו: ככל שהכלכלה העולמית ממשיכה לגדול, היא צורכת יותר אנרגיה ומשאבים ומייצרת יותר פסולת.
כדור הארץ לא גדל
הבעיה כאן פשוטה: הגידול הכלכלי הבלתי-מרוסן מתקיים בתחומיו של כוכב לכת שיש לו יכולות עצומות, אבל חסרון גדול אחד – הוא לא גדל. כפי שעולם הטבע מראה לנו, כל גידול שממשיך לצמוח בלי להתחשב בגבולות הרקמה שבתוכה הוא מתקיים, מסכן את קיומה – ואף את עצם קיומו שלו: הוא יגדל ויגדל עד שיוביל לקריסתה, ולמותו שלו.
לכן, דרוש לנו מודל חדש של פיתוח – שיהיה מקיים, ושלא יתמקד בייצור של עוד ועוד סחורות, אלא ביצירת שפע אמיתי ושגשוג, שיושגו דרך חלוקה נכונה של המשאבים ושל המוצרים שהסביבה שלנו באמת מאפשרת לייצר.
בדרך כלל קשה לנו לחשוב על ביצוע שינוי עמוק בחיינו ובעולמנו. שינויים כאלה מאיימים על אורח החיים ועל השגרה שלנו. ושינוי גדול באמת הוא דבר שאנחנו בדרך כלל מתקשים אפילו לדמיין. אבל הפעם לא נוכל להימנע מהשינוי. המשבר הסביבתי העצום מחייב אותו. מעבר לכך, השינוי העמוק הזה טומן בחובו הזדמנות גדולה: הוא יכול לא רק להגן על החיים שלנו, אלא גם להפוך אותם לטובים יותר.
כיצד באמת נקבעת איכות חיינו?
אמרטיה סן, חתן פרס נובל לכלכלה, הציע להפסיק את ההתמקדות בתל"ג (שהוא מדד של כמות מוצרים), ובמקומו להציב במרכז הדיון הכלכלי את מה שאנחנו יכולים באמת להיות ולעשות בחיינו. פיתוח, מבחינתו של סן, הוא קודם כל הסרת המגבלות שמפריעות לבני האדם לממש את היכולות שלהם. והיכולות הללו תלויות פחות במוצרים – והרבה יותר בהסדרים החברתיים. לפי תפיסתו, איכות החיים האמיתית שלנו לא נקבעת על ידי כמות המוצרים שסביבנו, אלא על ידי התשובה לשאלת היסוד "מה אנחנו יכולים לעשות או להיות בחיים?" – שתלויה ברמת השירותים הרפואיים שעומדים לרשותנו, באיכות החינוך שזמינה לנו, במידת הסיפוק והיצירתיות שאנחנו חשים בעבודה שלנו, בטיב היחסים החברתיים ורמת השוויון והקהילתיות בהם, בהיקף הזכויות הפוליטיות ובאופי היחסים בין המינים בחברה שבה אנחנו חיים.
האם נשכיל להעדיף את החיים ואת בריאותנו על פני רווחים? האם נדע לשחרר את הדמיון הפוליטי שלנו ולחשוב על חברה אחרת, על אופי שונה של כלכלה, פוליטיקה ותרבות? האם המשבר יוביל לאסון – או יהיה פתח להתקדמות?
התשובה נמצאת בידינו. וזה חשבון הנפש האמיתי שעלינו לעשות.
ד"ר דב חנין מלמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ומכהן כיו"ר פורום האקלים הישראלי מיסודו של נשיא המדינה. הוא היועץ המדעי של המהדורה העברית של הספר "פחות זה יותר" של ג'ייסון היקל, שייצא לאור לאחרונה בהוצאת רדיקל.