ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, נחגג השנה לפי מיטב המסורת בנטיעות עצים בכל רחבי הארץ. עם זאת, פעולה חשובה לא פחות לטיפוח האילנות היא דווקא כריתת עצים, משום שיערות צפופים מדי נשרפים בקלות ומושפעים מאוד מבצורת. לעומתם, יערות שעברו דילול חסינים יותר בפני שריפות ומנצלים את מי הגשמים בצורה יעילה יותר.
גם סוג העץ הוא שיקול חשוב בנטיעות: האורן היה ונשאר העץ הדומיננטי ביערות הנטועים בישראל, אבל יערות האורן חוסמים התפתחות של מיני צמחים אחרים ביער. לכן יש שטוענים שהם בסיכון גבוה יותר להישרף. לעומתם, יערות האלונים הם בעלי מראה טבעי יותר ומאפשרים התפתחות של מגוון רחב של עצים ושל צמחים אחרים.
כשמחברים את כל הנתונים האלה ברור שמשבר המים המתמשך בישראל, והתחזיות שצופות אקלים יבש יותר בעתיד, מחייבים בחינה מחודשת של סוגי העצים המתאימים לנטיעה ושל צפיפותם. שני מחקרים שפורסמו באחרונה בכתב העת "אקולוגיה וסביבה" מבקשים לסייע לרשויות להגיע לתוצאות הטובות ביותר בכל הנוגע לסוג העצים ביערות נטועים ובצפיפותם. המחקר הראשון בדק איזה סוג עץ מנצל את מי הגשמים בצורה טובה יותר, ומצא שעצי אורן צורכים כמות מים קטנה יותר מעצי אלון. המחקר השני בדק מהי צפיפות העצים הרצויה ביערות אורנים בדרום הארץ, שם כמות המשקעים קטנה יחסית, ומצא שדרוש דילול נוסף של האורנים כדי שהיער יוכל לשרוד שנות בצורת.
האורן חסכוני אבל עדיף לדלל את היערות
עצים, כמו צמחים אחרים, ניזונים מהמים שבקרקע באמצעות שורשיהם. אך לא כל מי הגשמים מגיעים לבסוף אל העץ: חלקם מחלחל אל מי התהום, חלקם זורם על פני הקרקע וחלקם מתאדה מצמרת העץ. ביער צפוף, התחרות על המים גדולה וקיימת סכנה שהעצים לא יקבלו מספיק מים וייפגעו (מצב זה מכונה "עקת מים"). הסכנה גדולה במיוחד באזורים יבשים, שבהם כמות המים בקרקע קטנה יחסית. דילול של העצים ביער יכול להקטין את סכנת ההתייבשות.
במחקר הראשון, שהשווה את צריכת המים של עצי אורן ירושלים לעומת עצי אלון מצוי, התברר כי עץ אלון בודד צורך פי 1.5 יותר מים מאשר עץ אורן בודד. כאשר מדובר בחלקת אורנים, ההשפעה פחותה, אך עדיין משמעותית ביותר: צריכת המים של חלקת עצי אלון היא פי 1.3 מחלקת עצי אורן, כלומר – עץ האורן חסכוני הרבה יותר בצריכת מים מהאלון.
המלצות המחקר היו להתמקד בנטיעת יערות אורן במקומות שבהם כמות המשקעים נמוכה – זאת לצד שילוב של מינים אחרים לשמירת המגוון הגנטי, ויצירת "פסי אש" להגנה על יערות האורן מפני שריפות.
במחקר השני בדקו החוקרים מהי הצפיפות המיטבית של יער אורנים הגדל באזור דל במשקעים ובחרו ביער יתיר שבצפון הנגב, שהוא היער הנטוע הגדול בישראל. כמות המים באזור זה משתנה בין שנות בצורת של 150 מ"מ גשם לשנים ברוכות של 500 מ"מ גשם. עד היום יערנים בארץ נהגו לדלל יערות לפי טבלאות שהתבססו על גיל העצים; במחקר החדש החוקרים מציעים מודל שעל פיו מחשבים את צפיפות היער לפי היחס שבין כמות המים המינימלית שצורך כל העץ לכמות המים הזמינה ביער.
צפיפות העצים ביער יתיר כיום היא 30 עצים לדונם. תוצאות המחקר הראו שיש לדלל את היער ל-23 עצים לדונם כדי שהיער ישרוד בצורת של 200 מ"מ גשם, או ל-16 עצים לדונם כדי לשרוד בצורת של 150 מ"מ. את המודל אפשר ליישם גם ביערות אחרים, וכך למצוא את צפיפות העצים שבה הם צומחים ברווחה.