כשההתערבות בטבע יוצאת משליטה

חי וצומח |
בסין חיסלו את ציפורי הדרור וגרמו למכת ארבה, באנגליה השמידו חתולים וזכו במגפת דבר ואילו בישראל הרגו נמיות וקיבלו במקומן נחשים. כשהאדם מתערב בטבע זה לא תמיד נגמר טוב

ב-1883 החליטו חקלאים בהוואי שצריך לעשות משהו נגד החולדות, שפגעו קשות ביבולי קנה הסוכר שלהם. הם בחרו בפתרון שנראה מתקדם: הדברה ביולוגית. לשם כך הם ייבאו לאי 72 נמיות אסיאתיות שיטרפו את החולדות. אבל הם שכחו פרט אחד קטן: הנמיות פעילות ביום, החולדות – בלילה. החולדות המשיכו לכרסם את הקנים, והנמיות, שבינתיים התרבו לאלפים, גרמו נזקים חמורים לבעלי החיים באי. בין היתר, הציפור המקומית נֶנֶה הגיעה לסף הכחדה.

מערכות אקולוגיות הן מורכבות וסבוכות, וגם המומחים לא תמיד מבינים אותן עד תום. כל חיה וצמח במערכת קשורים באופנים רבים ושונים ליצורים אחרים ביחסים של טורף ונטרף, מאביק ומאובק, מתחרה על מזון או על משאבים אחרים כמו אור, מים ומקום קינון. אם מזיזים גורם אחד, יש חשש של ממש שייגרם אפקט דומינו הרסני.

ההיסטוריה מלמדת שקל מאוד לגרום לשרשרת אירועים הרת אסון אם מתערבים במערכות האקולוגיות מבלי לקחת לפני כן כמה צעדים גדולים לאחור כדי לנסות לראות את התמונה המלאה. כמה סיפורים עגומים של הדברת בעלי חיים, שהתחילו מתוך כוונות טובות, מלמדים שהתמקדות בגורם "מפריע" אחד עלולה לא רק להחטיא את המטרה, אלא גם להביא לתוצאות חמורות הרבה יותר.

פחות חתולים, יותר מגפות

אנשי סביבה בני ימינו מודאגים מהשפעותיהן השליליות של חיות המחמד. אבל ההיסטוריה מלמדת על תפקיד אחר שהן ממלאות בבריאות הציבור. לונדון של אמצע המאה ה-17 הייתה עיר צפופה עם תנאי תברואה גרועים, מה שגרם להתפרצויות חוזרות של מגפות. אחת הידועות שבהן היא "המגפה הגדולה של לונדון", התפרצות מחלת הדבר שגבתה את חייהם של כ-100 אלף מתושבי העיר בין 1655 ו-1666. מגפת הדבר הגיע כנראה על ידי ימאים הולנדים שפרקו סחורות ברציפים בסמוך לעיר, והעובדים העניים שטיפלו בסחורות וחיו במבנים רעועים היו כנראה המוקד הראשון של הידבקות והפצת המחלה.

תצלום: darius anton

החשודים השניים היו החתולים העירוניים. עם התפשטות הדבר והבהלה שאחזה בציבור, הורו פרנסי העיר להרוג את החתולים והכלבים של לונדון בשל ההנחה שהפרעושים שהם נושאים מפיצים את החיידק הקטלני. ההנחה לא הייתה מוטעית – פרעושים אכן נושאים את החיידק מחולל המחלה – אבל האמונים על בריאות הציבור שכחו גורם חשוב במשוואה: החולדות. הפרעושים מעדיפים חולדות על פני יונקים אחרים. על פי פרסומי המוזיאון של לונדון, נשחטו בעקבות ההוראה 40 אלף כלבים ו-200 אלף חתולים. בהעדר חתולים, החולדות התרבו בקצב מהיר יותר והמשיכו לתרום להפצת המחלה, שנבלמה רק על ידי השריפה הגדולה של לונדון, ב-1666.

רוגטקות נגד דרורים

ב-1957 הכריז מאו טסה-דונג, שליטה של הרפובליקה העממית של סין, על "קמפיין ארבעת המזיקים". הקמפיין, אחד מיני רבים שיזמה המפלגה הקומוניסטית במטרה להפוך את סין לאומה מודרנית, בריאה, יצרנית ומשגשגת כלכלית, קרא לציבור להשמיד ארבעה מינים של בעלי חיים: יתושים, חולדות, זבובים ודרורים. בעוד שהשלושה הראשונים הושמדו בשל נזקיהם למשק הבית ולבריאות הציבור, הסיבה למלחמה בדרורים הייתה נזקיהם ליבולים החקלאיים. התעמולה הציגה את הדרורים כמחריבי עמלו של האדם העובד, חטא בלתי נסלח באווירה הקומוניסטית של אותם ימים. סרטונים שצולמו בסין באותה תקופה מראים המוני אדם יוצאים לשדות מצוידים במקלות ארוכים, רוגטקות, רובים ותופים להפחדת הציפורים. סלים מולאו בגוויות הציפורים והובאו לנקודות ביקורת, שם מי שהציג שלל רב זכה לשבחים ומי שלא קטל מספיק – ננזף. נוסף על כך הציבור, שהיה נתון לפיקוח חברת וממסד חמור, הרס קנים, שבר ביצים והרג גוזלי דרורים.

על פי הערכות נקטלו בעקבות מסע התעמולה הזה מאות מיליוני דרורים. המבצע הצליח, הציפורים הקטנות נעלמו משדותיה של סין, אך התוצאה הייתה טרגדיה אנושית מחרידה שכונתה "הרעב הגדול". כשהדרורים נעלמו מהשדות, נחילי ארבה, שעד אז שימשו מזון לדרורים, התרבו והתפשטו ללא הפרעה וכילו את יבולי האורז. האוכלוסייה הכפרית של סין איבדה את המרכיב העיקרי במזונה. על פי הערכות שונות, 30 עד 45 מיליון בני אדם מתו ברעב (הפער המספרי קשור כנראה לטווח הזמן שאליו מתייחסים האומדנים). מעניין לציין שהתעמולה שהמריצה את חיסול הדרורים גובתה בנתונים וחישובים שהעריכו שכל דרור אוכל 4.5 קילוגרם זרעים בשנה, ושעל כל מיליון דרורים שיומתו ניתן יהיה להציל מזון שיספיק ל-60 אלף בני אדם. מדענים סינים בני ימינו אומרים שמאו התעלם מחוות דעת מדעיות שהזהירו מפני תוצאות המבצע.

סרטון תיעודי על השמדת הדרורים בסין:

המלחמה בתנים

תן. תצלום: Alone Ranger, wikipedia

גם על ישראל לא פסחו הטעויות האקולוגיות מרחיקות הלכת. ב-1964, למשל, התחיל משרד החקלאות במבצע להשמדת תנים במטרה למנוע את הפצת מחלת הכלבת ובשל הנזק שהתנים גרמו ליבולים חקלאיים שגודלו תחת יריעות פלסטיק. כדי לקטול את התנים פוזרו עשרות אלפי אפרוחים מורעלים על יריעות הפלסטיק. אך במשרד החקלאות לא לקחו בחשבון שלא רק התנים יתפתו לארוחת החינם, ויחד אתם הושמדו גם שועלים, זאבים, חתולי בר, חתולי ביצות ונמיות.

המחיר הכלכלי היה כבד: בעקבות הירידה התלולה באוכלוסיית הטורפים, חלה צמיחה משמעותית באוכלוסיות של ארנבים, חוגלות ומכרסמים שונים – כולם מזיקים לחקלאות. מחיר נוסף היה התרבות יתר של נחשי צפע בגלל העדרן של הנמיות שטורפות אותם. עד 1977, כשאוכלוסיית הנמיות התייצבה מחדש, חלה עלייה חדה במספר הנפגעים מהכשות על ידי הנחשים הארסיים. על פי סקירתו של ד"ר בני שלמון, אוכלוסיות הזאבים והתנים לא התאוששו מאז, וכעת השועל המצוי הוא הטורף העיקרי בארץ וגם הנשא העיקרי של הכלבת.

אלאן, האקולוג שהרג פילים

פילים. תצלום: casey allen

חלק מההתערבויות הקטלניות נעשה מסיבות אקולוגיות גרידא. אחת ההחלטות המפורסמות והעצובות בתחום הזה שייכת לאלאן סייבורי, אקולוג, איש צבא ופוליטיקאי-לשעבר יליד רודזיה (זימבבואה של היום). סייבורי, שכמו כולנו רוצה עולם ירוק יותר, יצא למלחמה במדבור. אחת הסיבות למדבור היא רעיית יתר. סייבורי שם על הכוונת את חיות הבר וקבע ששמורות טבע שאינן מנוהלות היטב ואוכלוסיות גדולות מדי של בעלי חיים גדולים, בעיקר פילים והיפופוטמים, מביאות להרס בתי גידול. בשנת 1969 בעקבות המלצתו של סייבורי, ממשלת זימבבואה החלה בקטל של פילים שהסתכם במותם של 40 אלף פרטים. המבצע לא הביא לתוצאה המיוחלת, שכן הסיבה לירידת מסת הצמחייה באזור המדובר היתה כנראה עונת יובש ושריפות. מאוחר יותר סייבורי הגדיר את ההמלצה העגומה כאחת הטעויות המצערות ביותר של חייו.

סיפור הצלחה מקומי

ד"ר נעם לידר, מנהל אגף אקולוגיה בחטיבה המדעית של רשות הטבע והגנים, מציע להסתכל בסלחנות על המקרים ההיסטוריים שהוצגו לעיל, שכן מדובר בכישלונות שנגרמו בשל חוסר ידע. "היום", הוא מסביר, "החלטות של התערבות במערכת הטבעית מתקבלות לאחר הסתכלות רוחבית שלוקחת בחשבון גורמים מרובים והרצת תרחישים של השפעות אפשריות. ניהול נכון של התערבויות סביבתיות חשוב במיוחד במדינה קטנה כישראל, שבה יש ריבוי ממשקים בין אדם לטבע וההתערבויות, שנעשות במטרה לשמור על המגוון הביולוגי והנוף, הן בלתי נמנעות".

לידר מספק כמה דוגמאות: אם רוצים, למשל, להוציא מהמערכת מין פולש, יש לבחון האם הוא כבר התבסס במערכת או עדיין לא. "אם המין כבר התבסס, ברגע שמוציאים אותו, נוצר שוק נוסף למערכת", הוא מסביר. אם הפולש הוא חרק מאביק, למשל, שדחק את המין המאביק המקומי, מה יקרה אם יודבר? מי יספק את שירותי ההאבקה, החיוניים כל כך לצמחים?

בז מצוי. תצלום: Andreas Trepte, wikipedia

דוגמה נוספת היא השימוש שנעשה לפני כמה שנים בישראל ברעלנים מבוססי צמחים במטרה להדביר את הארבה בנגב. מבחינת רעילותם, החומרים נחשבו בטוחים, אך בהיותם לא בררניים הם פגעו בכל החרקים ולא רק בארבה. למרבה המזל, הנזק היה קצר טווח יחסית – מאחר שחרקים מתרבים במהירות ונעים במהירות בגלל כושר התעופה שלהם, האוכלוסייה התייצבה מחדש תוך זמן קצר.

לצד הטעויות המצערות, יש אין-ספור דוגמאות להתערבויות מוצלחות בסביבה. דוגמה אחת כזאת היא השימוש בתנשמות ובבזים להדברת מכרסמים בחקלאות בישראל. בלב הפרויקט נמצאות תיבות קינון לבזים ותנשמות שהוצבו בשדות חקלאיים, בהנחה שהתנאים הנוחים ימשכו את העופות לשדה ויגרמו להם לצוד את המזיקים ובכך לייתר את השימוש ברעלים כימיים.

המיזם התחיל בשנות השמונים בשדה אליהו והפך למיזם לאומי ב-2008. ההתערבות, בהובלתו של פרופ' יוסי לשם, נחשבת לסיפור הצלחה. למה דווקא תכנית זו הצליחה במקום שבו נכשלו מיזמים אחרים? הסיבות לכך הן שהתכנית התבססה על מינים מקומיים שמשלימים זה את זה (התנשמת פעילה בלילה והבז ביום), שהיא נבנתה בהדרגה בשיתוף חוקרים ואנשי מקצוע ותוך מעקב מתמיד, ובנוסף לוותה בהסברה, בשיתוף פעולה עם חקלאים – כולל ירדנים ופלסטינים – ובפעילויות חינוכיות תומכות. התכנית יכולה להוות השראה להתערבויות עדינות, מדויקות ולא הרסניות בטבע הישראלי.



אולי יעניין אותך