בתחום הפלסטיק, שיתוף פעולה בין חברות יכול לאפשר השקעה משותפת במערכי איסוף, מיון ומחזור ולהפוך אותם לכדאיים מבחינה כלכלית. צילום: Unsplash
מה אם הדרך לקדם פתרון סביבתי עוברת דווקא דרך שיתוף פעולה בין חברות שאמורות להתחרות זו בזו? בעולם העסקים חברות אמורות להתחרות על המחיר, על הלקוחות, על נתח השוק ועל היכולת להציע מוצרים ושירותים טובים ויעילים יותר. שיתוף פעולה ביניהן, לעומת זאת, עלול לצמצם את התחרות ואף לגרום להעלאת מחירים. כללי התחרות נועדו, בין היתר, למנוע מחברות לתאם מחירים או מהלכים עסקיים אחרים. אלא שבעולם המתמודד עם משבר האקלים כללי המשחק משתנים מעט: בעוד שהשקעה במתקן מחזור, פיתוח טכנולוגיה להפחתת זיהום או מעבר לטכנולוגיה ירוקה עשויים להיות צעדים שיגבו מחיר גבוה מדי מחברה אחת, שיתוף פעולה בין מתחרות יכול להפוך אותם לאפשריים.
השאלה היא מתי יש הצדקה אמיתית לשיתוף פעולה כזה. אם כמה חברות יכולות, למשל, להשקיע יחד בפיתוח טכנולוגיה להפחתת זיהום או במתקן למחזור חומרים שמשמשים בייצור, הן עשויות לבצע מהלך סביבתי שלא היה משתלם להן לבצע בנפרד. זו אינה רק אפשרות תיאורטית. בשנים האחרונות החלו כמה מדינות לפתח מדיניות ירוקה בתחום ההגבלים העסקיים והנציבות האירופית ורשויות התחרות במדינות שונות פירסמו הנחיות המאפשרות, בנסיבות מסוימות, שיתוף פעולה ותיאום בין חברות לצורך קידום יעדים סביבתיים.
אלא שהיתר כזה אינו נטול סיכון: חברות עלולות לנצל את שיתוף הפעולה כדי להעלות מחירים, להדיר מתחרים אחרים או לצמצם את התחרות ביניהן. עצם התועלת הסביבתית אינה סיבה מספקת. שיתוף פעולה לטובת יעדים סביבתיים מוצדק רק אם הוא גם הכרחי לביצוע המהלך – כלומר, אם ללא האפשרות לשתף פעולה החברות עלולות שלא לאמץ את הטכנולוגיה הירוקה. גם באירופה, שיתופי פעולה כאלה אינם מקבלים פטור אוטומטי. החברות נדרשות להראות, בין היתר, שהמהלך מניב תועלת סביבתית ממשית ושהפגיעה בתחרות היא מידתית.
איך קובעים מתי לאפשר שיתוף פעולה?
על המתח הזה מבקש לענות מאמר חדש שפורסם לאחרונה בכתב העת "אקולוגיה וסביבה", שמתמקד בשאלה מתי ראוי לרשות התחרות לאפשר לחברות לשתף פעולה למטרות סביבתיות, וכיצד ניתן להרתיע חברות מניצול לרעה של הפטור באמצעות חקירה ואכיפה בדיעבד. מחברי המאמר, ד"ר לימור חצור, מומחית במדיניות ציבורית מהמרכז האקדמי לב, ד"ר ארטיום ז'לנוב מאוניברסיטת אריאל ופרופ' ניגר השימזדה מאוניברסיטת ברונל בלונדון, כותבים שאחד הקשיים המרכזיים שעומדים בפני הרשות הוא פער המידע בינה לבין החברות. בעוד שהן יודעות טוב יותר מהן העלויות הכרוכות במעבר לטכנולוגיה ירוקה, לרשות קשה להעריך אם שיתוף הפעולה אכן נחוץ ואם התועלת הסביבתית מצדיקה את הפגיעה האפשרית בתחרות.
כדי לבחון את הסוגיה פיתחו החוקרים מודל כלכלי־תיאורטי להערכת ההחלטות של רשות התחרות וההתנהגות של החברות לאחר קבלת הפטור. המודל מתייחס לשלושה גורמים מרכזיים: עלות המעבר לטכנולוגיה ירוקה, מידת אי הוודאות בנוגע לעלות זו ויעילותו של מנגנון החקירה והאכיפה. "לפעמים מהלך סביבתי פשוט יקר מדי עבור חברה אחת, והיא לא תוכל או לא תרצה לבצע אותו לבדה. שיתוף פעולה בין כמה חברות יכול להפוך אותו לכדאי ולאפשר לו בכלל לצאת לפועל", מסבירה חצור.
מהמודל עולה שכשהעלות של המהלך הסביבתי גבוהה מוצדק לאפשר לחברות לשתף פעולה, משום שכאמור בלעדיו הן עלולות שלא לבצע אותו כלל. שיתוף פעולה כזה מתחיל ביוזמת החברות עצמן: חברות מתחרות יכולות לתכנן הסכם משותף ולבחון אם הוא עומד בכללי התחרות. במקרים מתאימים הן יכולות לפנות לרשות התחרות לקבלת הכוונה. הרשות תבחן, בין היתר, אם שיתוף הפעולה נחוץ ואם אינו פוגע בתחרות מעבר לנדרש. לעומת זאת, כאשר העלויות נמוכות והחברות יכולות לבצע את המהלך גם ללא שיתוף פעולה, אין צורך להעניק להן פטור. החוקרים מדגישים שבמצבים של אי־ודאות גבוהה יש חשיבות לפיקוח בדיעבד: האפשרות לחקור ולהעניש חברות שינצלו לרעה את הפטור מרתיעה מפני הפרות, ולכן מאפשרת לרשות לאשר את הפטור מלכתחילה, גם אם אינה יודעת מה העלות האמיתית. כך ניתן לאפשר שיתופי פעולה סביבתיים במקרים שבהם הם נחוצים, בלי לוותר על ההגנה על התחרות.
בתחום האנרגיה המתחדשת, שיתופי פעולה יכולים לסייע לחברות לחלוק את העלויות הגבוהות של המחקר והפיתוח, ההון והמומחיות הנדרשים לפיתוח טכנולוגיות חדשות. צילום: Pexels
רלוונטי בעיקר לתעשיית הפלסטיק ותחום האנרגיה המתחדשת
החוקרים בחנו את משמעות המודל במיוחד בהקשר של תעשיית הפלסטיק ותחום האנרגיה המתחדשת. בתחום הפלסטיק, שיתוף פעולה בין חברות יכול לאפשר השקעה משותפת במערכי איסוף, מיון ומחזור ולהפוך אותם לכדאיים מבחינה כלכלית. בתחום האנרגיה המתחדשת, שיתופי פעולה יכולים לסייע לחברות לחלוק את העלויות הגבוהות של המחקר והפיתוח, ההון והמומחיות הנדרשים לפיתוח טכנולוגיות חדשות. "יש הרבה מקרים שבהם מחקר ופיתוח הם תחומים מאוד יקרים, וגם המעבר משלב הפיתוח לאימוץ של טכנולוגיה קשה. לכן שיתוף פעולה בין חברות יכול לסייע לעבור את המשוכה הזאת", מסבירה חצור.
החוקרים סבורים שבישראל יש מקום לבחון מדיניות כזאת, במיוחד בשני התחומים האלה. הצורך בפתרונות בתחום המחזור והפלסטיק בולט במיוחד: 78 אחוז מהפסולת העירונית בישראל מוטמנים ורק 14 אחוז ממוחזרים, ואילו מתוך כ־900 אלף טונות פסולת פלסטיק המיוצרות בישראל מדי שנה, רק 7 אחוזים ממוחזרים. על רקע הנתונים האלה החוקרים סבורים שניתן לאשר שיתופי פעולה סביבתיים בין חברות בתחומי הפלסטיק והאנרגיה המתחדשת, בתנאי שהם ילוו במנגנון חקירה ופיקוח בדיעבד שירתיע מפני ניצול לרעה של הפטור. נוסף על כך, יישום מדיניות כזאת דורש יכולת להעריך את התועלת הסביבתית של כל שיתוף פעולה – תחום שאינו נמצא בליבת המומחיות של רשות התחרות. "רשות התחרות צריכה להביא בחשבון שיקולים נוספים, למשל לבדוק מה רמת הזיהום בשוק, וזה לא התחום שלה. מה שצריך לקרות פה זה איזשהו שיתוף פעולה בין משרדי ממשלה", מסכמת חצור.