ארנב נכנס למסעדה, מתיישב ליד קיפוד שאוכל אצות ומתחיל לאכול לו מהצלחת. הוא אוכל ואוכל, מזמין עוד מנה ועוד מנה, וכשהוא מסיים לאכול מתברר שהוא לא הותיר לקיפוד אפילו פירור אחד קטן של אצה. זו נשמעת כמו התחלה של בדיחה קצת מוזרה ומורכבת, אך מדובר בסיפור ים-תיכוני שמתרחש מתחת לאף שלנו, ושמערב, בין השאר, דג מהגר מסוג סיכן (שנקרא באנגלית: Rabbit Fish), חסת ים וקיפוד ים מקומי. מחקר ישראלי חדש, שעושה שימוש בטכנולוגיה מתקדמת, מנסה לרדת לעומקה של התופעה.
דגי הסיכן מהמינים סיכן הודי וסיכן משויש הם מהמוצלחים שבפולשים הימיים שחדרו לים התיכון דרך תעלת סואץ. מדובר במהגרים ותיקים למדי: הסיכן המשויש תועד לראשונה ב-1927 ואילו קרובו הסיכן ההודי נצפה כאן זמן מה אחר כך, ב-1964. תחילה תועדו הסיכנים באגן המזרחי של הים התיכון, אבל מאז שנת 2000 התפרסמו דיווחים ראשונים על הימצאותם באזורים צפוניים יותר, כגון הים האדריאטי, ואפילו התקבל דיווח יחיד מחופי צרפת. הדייגים הישראלים מכירים היטב את הדג ומכנים אותו בשם "ארס", על שם הדקירה הכואבת של קוצי סנפיריו.
אל אף שמדובר בדג קטן יחסית (אורכו מגיע לכ-30-20 סנטימטר) שאינו ניחן בצבעים מרהיבים או בצורה יוצאת דופן, הסיכן מעורר עניין רב בשל הדיאטה המועדפת עליו – מין זה מוגדר כהרביבורי אובליגטורי (מחויב לצמחונות). כלומר, הוא ניזון באופן בלעדי מאצות. תזונתו יוצאת דופן בקרב דגי הים התיכון – שרובם ניזונים מחומר חי, כמו חסרי חוליות ודגים. דגים צמחוניים נדירים בים התיכון. אצות הים משמשות לרוב כמזון לבעל חיים מוכר אחר – קיפוד הים.
בעבר היו נפוצים קיפודי הים בחופי ישראל אך בשנים האחרונות הם נהפכו לנדירים ביותר. האם דגי הסיכן אחראים לכך? נראה שחוסר בתחרות וכמות גדולה של אצות המאפיינת את בית הגידול הסלעי בים התיכון אפשרה לאוכלוסיות הסיכנים להפוך לדומיננטיים שבין דגי הסלע. בסקרים שונים שבחנו את הרכב הדגה באזור הסלעי היוו הסיכנים עד כמחצית מכלל החברה. אולם נראה שמשאב הצומח הימי אינו בלתי מתכלה ותאבונם של הסיכנים גדול מאוד. מספרם הגדול של הסיכנים מעיד גם על מיעוט או היעדרות של טורפים לדג ארסי זה.
סלעים חשופים
כאשר חוקר הים הספרדי ד"ר אנריק סאלה ביקר בטורקיה לפני כמה שנים הוא גילה אזורים נרחבים של סלע חשוף מאצות (מחשף סלע), לעתים באורך של מאות מטרים. במאמר שפירסם בנושא במגזין המדעי Plos One הוא תיאר שהחשודים המרכזיים בזלילת האצות, קיפודי הים, לא נצפו באזור במספרים גדולים. במבט נוסף הבחין סאלה בלהקות של דגי סיכן שפוקדות את השונית ולכן החליט לחקור האם פעילותם עשויה להסביר את היעדרותן של האצות.
בשלב הראשון של מחקרו תיעד סאלה את דגי הסלע ומצא כי הסיכנים היוו כמחצית מכלל ביומסת הדגים באתרים הנבחנים. אחר כך הוא הקים באזור כלובי פלסטיק שמונעים כניסת סיכנים, כדי לבחון האם הדבר יוביל לפריחה מחודשת של אצות. עד מהרה הוא גילה שבחסות כלובי הפלסטיק חזרו אצות ללבלב ולסלע נוסף מימד אנכי נוסף של גבעולי האצות. משום שהסיכנים הם אוכלי האצות המרכזיים באזור, סאלה ייחס להם את היווצרות מחשפי הסלע.
מחקרו של סאלה חיזק את הטענה שהסיכנים עשויים לגרום לתחרות רבה לאוכלי האצות המקומיים, אך האם דגי הסיכן גרמו להיעלמות הקיפודים באזורנו? הדעות על כך חלוקות. תיאוריה חלופית גורסת שעלייה בטמפרטורת מי הים היא זו שגרמה לפגיעה באוכלוסיות הקיפודים. במחקר הצפוי להתפרסם בקרוב, הראה ארז ירוחם מאוניברסיטת תל אביב שהטמפרטורות הגבוהות שנמדדות בחופי הארץ בשיא הקיץ, מובילות לתמותה של קיפודי ים בוגרים.
דגי הסיכן משמשים גם כחיית מודל במחקר חדשני שעורך רננאל פיקהולץ מאוניברסיטת תל אביב. "מדברים הרבה על תהליך הפלישה של מינים לאזור חדש, אך מרבית המחקרים מסתכלים על המין בכללותו ואינם מתעמקים בהתנהגותם של פרטים", מספר פיקהולץ. במסגרת המחקר שלו נבחנת תנועתם של פרטים במרחב, זאת כדי לבחון כיצד הם מנצלים את בית הגידול החדש שלהם. המחקר בישראל מאפשר זווית מעניינת נוספת משום שכאן ניתן למצוא את דגי הסיכן הן בבית הגידול הטבעי שלהם – מפרץ אילת – והן בבית הגידול אליו פלשו – הים התיכון. "באילת נראה שנוכחות הסיכנים היא כמעט שולית בכלל החברה", אומר פיקהולץ. "סקרים שבוצעו העלו שכלל הדגים הצמחוניים מהווים כארבעה אחוז בלבד מדגי השונית והסיכנים נכללים בחלק זה. בים התיכון, לעומת זאת, הם מופיעים בלהקות גדולות".
לצורך המחקר הקים פיקהולץ מערך הכולל 20 הידרופונים (מיקרופונים תת-ימיים) שקולטים תשדורות של תגים שהוצמדו לסיכנים. "המקלטים מאכנים את מיקום התג על פי הזמן שבו מגיעה התשדורת לכל אחד מהמקלטים", הוא מסביר. ניתוח הנתונים מאפשר מעקב תלת-ממדי ברזולוציה גבוהה אחר התנועות של כל פרט במשך מספר חודשים.
חיים על מגרש כדורגל
התוצאה הראשונה שעלתה ממחקר זה היא שדגי הסיכן מבלים את חייהם הבוגרים בסביבה מצומצמת למדי. "תחום המחיה של סיכן מצוי הוא בערך כגודל מגרש כדורגל וחצי", אומרר פיקהולץ. "נתון זה מעניין משום שבמשך כמה שנים הסיכנים התפשטו לחלקים מרוחקים למדי של הים התיכון. נראה שמרבית תהליך ההתפשטות בבית הגידול החדש מתרחש בשלב הלרוולי (שלב החיים הצעיר בו מבלים הדגים בגוף המים, א.ו.ר) ולא מדובר בבוגרים ששוחים לאזורים מרוחקים".
"ראינו שהסיכנים באילת מבלים בשטח מצומצם יותר", מספר פיקהולץ על ההבדלים בדפוסי התנועה של הדגים בין הים האדום לים התיכון. "הם גם נאמנים יותר לנקודה ספציפית שממנה הם יוצאים ושאליה חוזרים בכל יום. לעומתם, הדגים בים התיכון ניידים יותר ומחליפים לעתים אתרי לינה". ומה יכול להיות הסבר אפשרי לכך? "נראה שבתנאים של תחרות רבה, כמו בים האדום, הסיכנים נאלצים לצמצם את תחום המחייה ולהישאר במקום אותו הם מכירים היטב. בים התיכון, לעומת זאת, מיעוט התחרות והעושר במזון מאפשרים להם לכסות שטחים גדולים יותר".
פיקהולץ מציין גם שמערכת ההידרופונים שהקים עשויה לשמש למחקרים נוספים. "זו מערכת ראשונה מסוגה שמאפשרת איכון מדויק של מיקום בעל החיים. אני מזמין חוקרים נוספים לבחון דפוסי תנועה של מינים שמעניינים אותם". ואכן, ייתכן שכבר בקרוב ייעשה שימוש במערכת של פיקהולץ גם למעקב אחר דגי דקר, שמהווים טורפים בבית הגידול הסלעי. כך, יהיה ניתן להשוות את תנועת הנטרפים לתנועת הטורפים בבית הגידול.
נראה שמאז הגיעו הסיכנים לים התיכון הם משגשגים וממשיכים לנוע מערבה, הרחק מאזור מחייתם המקורי. בדרכם הם מתכנסים ללהקות גדולות, שמשאירות אחריהן סלעים חשופים מאצות וייתכן שאף גורמות לדחיקת מינים מקומיים. תהיה השפעתם אשר תהיה, נראה שהסיכנים כאן כדי להישאר. לנו נותר לנצל את הצלחתם כדי לנסות וללמוד עוד על המנגנון המסקרן שבמסגרתו פולשים מינים לבתי גידול חדשים ומשנים אותם.