בימים האחרונים אני מוצפת בהודעות ווטסאפ. ההודעות דומות מאוד זו לזו, ולרוב מצורפת אליהן תמונה דומה. בתמונה ניתן לראות יצור בעל שמונה רגליים, פס חום על גבו, שערות על כל גופו ועיניים בקדמת הגוף. לתמונה מלווה בדרך כלל שאלה בסגנון "מה זה? זה ארסי?", ושורה של סימני שאלה וקריאה שמעידה על לחץ גבוה, דפיקות לב מואצות והתנהלות שגובלת בפאניקה. ברוב המקרים, אני עונה את אותה התשובה: "זאבן, לא מסוכן לאדם". במקרים בודדים, כמו בשבוע שעבר, אני עונה בהתלהבות: "מגניב, יורקן. ממש חמוד ולא מסוכן". לשאלה מדוע קיים עכביש "שטני" במיוחד בעל עיניים זוהרות יש תשובה ביולוגית פשוטה, שתבוא בהמשך הכתבה.
הודעות בסגנון זה מעידות על דבר אחד ברור: לעכבישים יצא שם רע שמלווה במגוון מיתוסים מסמרי שיער, רובם מופרכים מן היסוד. למרות זו, מפגש עם עכביש זעיר גורם בבתים רבים לצווחות רמות ולטיפוס פגאני על כסאות – מחזה משעשע ביותר לנוכחים, ומפחיד ביותר לאדם שנס על נפשו מפחד היצור המסוכן כל כך, שלרוב אינו מסוכן כלל לאדם.
מילקשייק חרקים
"האם כל העכבישים ארסיים?". שאלה זו, הנשאלת לרוב בחיל ורעדה, ניצוץ פאניקה בעיניים ורעד בידיים, מנוסחת בצורה מפחידה. תשובה מלומדת ומפורטת בנושא זה, המלווה בתמונות והסברים, ניתן למצוא באתר של עמיר וינשטיין, שמומלץ לאוהבי חרקים ועכבישים וגם לכל החוששים מהחיות הללו. אז כן, למעט משפחה אחת, משפחת הגבנניים (Uloboridae), כל משפחות העכבישים ארסיים, אך לא מסוכנים בהכרח לאדם.
ניסוח השאלה בצורה שונה: "האם כל העכבישים מסוכנים לאדם", מניב תשובה מרגיעה מאוד: ממש לא. רוב משפחות העכבישים ומיני העכבישים אינם מסוכנים לאדם. להפך, עכבישים הינם בעלי חיים אשר צדים זבובונים, יתושים ושאר חרקים, ואי לכך אפילו מועילים לאדם. את מספר העכבישים הקיימים בארץ ונחשבים מסוכנים לאדם ניתן לספור על כף יד אחת. המוכרים שבהם הם האלמנה השחורה (Latrodectus tredecimguttatus) וארסן (ששן) חום (Loxosceles rufescens), שמניסיון אישי ניחן באופי רגוע מאד וניתן להוציאו מהבית בקלות בעזרת כוס ופיסת קרטון, מבלי שינסה אפילו להתגונן או לנשוך. כן, לנשוך.
לעכבישים אין עוקץ, והארס מוחדר לטרף (לרוב חרקים, אבל לא רק) דרך ציפורן חלולה בכל אחת מהכליצרות (גפי הפה), הנמצאות בצדי פיו של העכביש. בלוטת הארס ממוקמת באזור הראש מתחת לעיני החיה. מטרת הארס היא שיתוק הטרף. מכיוון שעכבישים אינם יכולים לבלוע מוצקים (המעבר בין הראש-חזה לבטן צר מאוד) ואינם בעלי שיניים לפירוק וגריסת אוכל, הם מפרישים ממערכת העיכול נוזלים מפרקים, שמסייעים להמס את רקמות מזונם בכדי לשתות אותו כמו מרק או מילקשייק.
עיני שטן
זאבניים (Lycosidae) הם עכבישים שמתגוררים במחילות בקרקע ויוצאים לצוד במהלך הלילה. רוב התמונות שנשלחות אליי בבקשת זיהוי, מראות זאבניים ממינים שונים ובגדלים שונים. על פי רוב נשאלת השאלה מדוע עיניהם זוהרות, והאם מדובר בהתגלמות השטן. אך ההסבר המדעי מלמד שלא מדובר בשדים ורוחות, אלא בתופעה ביולוגית מעניינת שניתן למצוא אצל חיות פעילות לילה רבות.
כדי לראות טוב בלילה, בעלי חיים ליליים נזקקים לרוב לעיניים גדולות יותר ולהתאמות בכדי לנצל בצורה מקסימלית את מעט האור הקיים. זאבנים אינם צדים בעזרת רשתות קורים אלא משוטטים בלילה ומשחרים לטרפם, ולכן זקוקים לכל חלקיק אור (פוטון) שניתן לקלוט. לשם כך, יש להם (ולחיות ליליות רבות אחרות כמו חתולים וכלבים) מבנה דמוי מראה מאחורי העין (טפטום לוצידום שמו המדעי), שמטרתו להחזיר את האור שטרם נוצל עלי ידי מערכת הראייה חזרה, בכדי לנצל כמה שיותר פוטונים. זו הסיבה שבגללה עיני הזאבן מחזירות אור בלילה – ולא היותו בעל חיים שטני.
זאבניים אחראים לעוד מיתוס מופרך. ניתן לשמוע לא פעם אנשים מספרים על כך שהם דרכו על עכביש, דבר שגרם ללידתם של מיליוני עכבישונים קטנים, שרצו לכל עבר. לרוב, מספר סיפור זה יעטה גוון פנים בהיר במיוחד ויאחוז שתייה קרה ביד. הסיפור קרוב לאמת, אך לא מדויק. במשפחת הזאבנים קיים טיפול הורי; נקבת הזאבן שומרת על צאצאיה ומטפלת בהם. זה מתחיל בנשיאת שק הביצים עד לבקיעתן, וממשיך בנשיאת הצאצאים על גב האם עד הגיעם לגיל שבו הסבירות לשרידות הדור הבא גבוהה יחסית. בעת סכנה או במידה שהאם נפגעת, הזאבנים הצעירים עוזבים את גבה, ומתפזרים לכל עבר.
חיבוק קטלני
כפי שכבר הובהר בהסבר על הזאבן, לא כל העכבישים צדים בעזרת מטווי ציד, וקיימים עכבישים רבים שצדים בצורות אחרות. לדוגמה, קופצניים (Salticidae) צדים על ידי חיפוש הטרף וקפיצה מהירה עליו. בכדי לקפוץ על הטרף, לקופצניים יש צורך בראייה מעולה, ולכן העיניים הקדמיות שלהם גדולות מאוד, והם בעלי חדות הראייה הטובה ביותר בעולם החי, למרות שהם רואים רק למרחק של סנטימטרים אחדים.
גם סרטבישיים (Thomisidae) אינם צדים בעזרת קורים. סרטביש הפרחים (Thomisus onustus), למשל, מתגורר על פרחים ומסווה את עצמו אליהם. נקבות סרטביש הפרחים יכולות לשנות את צבען מצהוב ללבן או לוורוד בהתאם לפרח שעליו הן נמצאות. הטרף האהוב עליהן הוא דבורים וזבובים שבאים לאכול צוף מהפרחים; נקבת הסרטביש יושבת קפואה על הפרח ומחכה בזרועות פתוחות בצורה של חיבוק מזמין, עד אשר טרפה נוחת בין זרועותיה. או-אז היא מחבקת את הטרף חיבוק קטלני, ושותה את החרק שנפל בחלקה. צורת ציד זו, שבה החיה מחכה שהאוכל יגיע אליה ממש לצלחת, נקראת sit and wait predatory, ציד ממארב.
גם כיום, אנשים רבים בישראל מאמינים למכתבי שרשרת למיניהם שטוענים שאנו בולעים חרקים ועכבישים רבים בשנתנו. ביולוגים רבים כבר תהו מדוע עכביש או חרק יעשה דבר אובדני כזה וייכנס מרצונו החופשי לפה של חיה גדולה ממנו; התנהגות כזו יכולה להשתוות לבן אדם שהחליט לבדוק את חוזק לסתותיו של היפופוטם. בכדי לגלות את האמת מאחורי המיתוס המדובר, החליט בחור כלשהו מעולם האינטרנט לנסות בעצמו, ולהעלות את מהלך ותוצאות הניסוי ליוטיוב. המיתוס כמובן מופרך: עכבישים לא נכנסים מרצונם החופשי לפינו, והם מעדיפים לחיות מאשר להוות חטיף לילי.