מס הפחמן נועד לייקר את עלותה של אנרגיה שבתהליך צריכתה נפלטים גזי חממה, ולפיכך להוזיל באופן יחסי את מחירה של אנרגיה ממקורות מתחדשים (אנרגיה ירוקה). הדבר אמור לתמרץ מעבר להפקת אנרגיה ירוקה וחיסכון בשימוש באנרגיה בכלל. מדובר במס שנועד לשנות התנהגות, ולא לממן מוצרים ציבוריים (כגון ביטחון) או לקדם צדק חלוקתי (כגון תשלומי העברה). מס מעין זה נקרא מס פיגוביאני.

יופיו של מס שכזה הוא שניתן להחזיר את המס שנגבה לציבור. למעשה, המס יספק תמריץ לשינוי המבוקש בהתנהגות אפילו אם נשליך את הכסף שנגבה לים. מובן שחבל לעשות זאת. המס ישיג את מטרתו כל עוד נחזיר לציבור את הכסף באופן שאינו תלוי בשאלה כמה מס כל אחד מאתנו שילם. כדי להסביר זאת, נניח שהמס יביא לגביית מיליארד ₪. אם נחלק את המס הזה באופן שוויוני בין תושבי ישראל, התנהגותו של התושב עדיין תושפע באופן הראוי ממס הפחמן שכן ירצה להביא למינימום את תשלום המס שישלם. ניתן גם לא להחזיר את הכסף לתושבים, אלא להקטין את שיעורם של מיסים אחרים, כמו מע"מ. אפשר גם לקחת את הכסף ולהשתמש בו למימון תקציב המדינה שנמצא בגירעון.

שלוש קבוצות באו בדרישות אל האחראים על החקיקה. האחת היא יצרני האנרגיה שטענו שהמס יביא לקריסתם וביקשו תמיכה כספית לתקופת המעבר. הקבוצה השנייה שאף היא דרשה פיצוי היא של חברי כנסת שדאגו למשקי הבית שהכנסותיהם מועטות – לא רק החלשים ביותר אלא גם מעמד הביניים, שהתייקרות האנרגיה תקשה עליהם מאד. הקבוצה השלישית מורכבת מארגוני הסביבה שדרשו שההכנסות מהמס יופנו לעידוד אנרגיה מתחדשת ושלא הסתפקו בעידוד עקיף על ידי ייקור האנרגיה המתחרה בה.  

אלו דרישות מובנות וצודקות, אך ללא מס זה, ישראל תפר את התחייבויותיה כלפי העולם. בלעדיו היא צפויה להיענש בעתיד, ותנהג באופן לא מוסרי כמדינה שנמנעת מלתרום את חלקה ההוגן למאבק עולמי שמגן גם עליה.

פרופ' איתן ששינסקי, ועדת ההיגוי להתמודדות עם משבר האקלים, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים; המחלקה לכלכלה ע"ש משפחת בוגן, האוניברסיטה העברית בירושלים

פרופ' יורם מרגליות, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב