מעבר לדיאגנוזה הקלינית, נדרשת עבודת בילוש במטרה להבין איך נפגע בעל החיים. אוח. התמונה באדיבות מרכז האקלום
לא קל לקבל תמונת מצב אמיתית על העובר על בעלי החיים בטבע. אלא שאפשר לעשות מהלימון לימונדה, ולנצל את הגעתן של חיות בר פגועות לטיפול כדי להחכים וללמוד על העובר עליהן בטבע. מרכז האקלום באגמון החולה מטפל בחיות בר מוגנות מאזור אצבע הגליל, רמת הגולן וסובב כנרת. הוא הוקם לפני ארבע שנים וחצי בשיתוף פעולה של קרן קימת לישראל ומכללת תל-חי, ויש בו מרפאה, גוזלייה וכלובי אקלום. הוא נועד בעיקר לטפל בחיות בר שנפגעו, לשקם אותן ולספק להן סביבה מיטיבה לשחרור מוצלח לטבע. במקביל למטרה זו, הצליח הצוות להפחית מראש את מספר הפגיעות על ידי אבחון גורמי הפגיעה וצמצומם.
"כשלא היה את מרכז האקלום כל חיה שנפגעה בגולן או בגליל הייתה מועברת במקרה הגרוע לפינת חי באזור או במקרה הפחות גרוע לשמורת החולה, וממתינה שם לטרמפ לבית החולים לחיות בר של רשות הטבע והגנים והספארי ברמת גן – [בית החולים לחיות בר] היחיד שהיה בזמנו", אומרת ד"ר רונה נדלר-ולנסי, וטרינרית ומנהלת מרכז האקלום. "מעבר לזה שרוב החיות לא שרדו את ההמתנה, הרבה מידע הלך לאיבוד. כדי לדעת ממה חיות הבר נפגעות נדרשת, מעבר לדיאגנוזה הקלינית, עבודת בילוש במטרה להבין באלו תנאים בעל החיים נמצא ולזהות את גורמי הפגיעה האפשריים בשטח". כך המרכז משמש גם כאתר מחקר שמתמקד בשתי סוגיות עיקריות: מיפוי וניתוח גורמי פגיעה בבעלי החיים כדי למנוע פגיעות דומות, ובמקביל מעקב צמוד אחרי בעלי החיים שמושבים לטבע לשם יצירת פרוטוקולים מפורטים ומותאמים ככל שניתן לחיות שיבואו בהמשך לטיפול.
איסוף נתונים במטרה להפחית את הפגיעות בבעלי החיים. תנשמת. התמונה באדיבות מרכז האקלום
ממחקר למעשה
לדברי נדלר-ולנסי, איסוף הנתונים שמתבצע במרכז משפיע על מה שקורה בשטח ובעיקר מפחית את הסיכון לפגיעות דומות. "מאז שהמרכז הוקם, כל חיית בר שמגיעה אלינו מקבלת טיפול, זמן שיקום ומשוחררת בחזרה לטבע. עם זאת, העבודה החשובה לא פחות היא להבין ממה הן נפגעו ולהעביר את המסר לרשות טבע והגנים או לכל גורם אחר שיכול להשתמש במידע ולמנוע פגיעות דומות בעתיד", היא מסבירה. "למשל, אם מגיע אלינו עוף דורס שנפגע כתוצאה מהתחשמלות, אז נדווח לאקולוג העופות של רשות הטבע והגנים והוא יעביר את המידע לחברת החשמל שתמגן את האזורים הבעייתיים".
התחקות אחר מקורות הפגיעה יכולה להוביל לפעולות שונות כמו העלאת המודעות. "קיבלנו לא מעט מקרים של חיות בר – מזוחלים ויונקים ועד לציפורים – שנפגעו ממלכודות דבק", אומרת נדלר-ולנסי. המשרד להגנת הסביבה עובד שנים רבות בניסיון להוציא את השימוש במלכודות מחוץ לחוק אך בינתיים ללא הצלחה. "במסגרת שיתוף הפעולה עם מכללת תל-חי, סטודנטיות הקימו פרויקט ברשתות [החברתיות] ובשטח שמטרתו להעלות את המודעות לבעייתיות בשימוש במלכודות דבק", מספרת נדלר-ולנסי.
בעלי החיים שמגיעים למרכז מהווים סוג של זכוכית מגדלת ביחס לתהליכים שצפויים לקרות בשטח. נדלר-ולנסי מציינת כדוגמה את שתי ההתפרצויות של שפעת העופות בצפון הארץ בשנים האחרונות – בשני המקרים המטופל הראשון שנמצא חיובי התגלה בביקור במרפאה, מספר שבועות לפני שיא ההתפרצות. זיהוי מוקדם תורם למיתון ההתפרצות. במצב כזה אפשר לדגום כל מטופל שמגיע ולדעת ״לחפש״ את הווירוס, כמו גם לנקוט בפעולות מנע של העברת מחלות כמו בידוד, מיגון הצוות המטפל וחיטוי. "אנחנו אוספים עוד ועוד מידע, אבל עדיין מוקדם בשלב הזה לקבוע מגמות. כן כבר הספקנו לראות את ההשפעה השלילית הישירה של אירועים גדולים כמו שפעת העופות, הקורונה והמלחמה על עונת הקינון".
מטפלים בחיה פגועה במרכז האקלום באגמון החולה. התמונה באדיבות מרכז האקלום
הבאז סביב הבז
הפן הנוסף של הפעילות המחקרית מתמקד במעקב אחר בעלי החיים שהושבו לטבע. לפני ההשבה לטבע מחברים לבעלי החיים משדרים. "אנחנו יכולים להיעזר בנתונים שמתקבלים מהשטח כדי לטפל בצורה טובה ומותאמת יותר", אומרת נדלר-ולנסי. כשבז הגיע בעבר עם פריקה של המרפק היו מבצעים המתת חסד מכיוון שסיכויי ההישרדות במצב כזה נחשבו נמוכים מאוד. אך באחד המקרים האחרונים הצליחו במרכז להחזיר את המרפק למקום. "נתנו לבז זמן להחלים וראינו שהוא חזר לעוף בצורה טובה, אז הצמדנו לו משדר ושחררנו אותו, כדי לראות האם יוכל לחזור לתפקוד מלא בטבע", מספרת נדלר-ולנסי. "זה היה מדהים לראות שהבז חזר לאתר הקינון שלו". לפני שנפל המשדר, שמוצמד בדבק ולא בשיטה פולשנית, הספיקו אנשי מרכז האקלום לראות שהבז נטמע באופן מלא באוכלוסייה שלו. "למדנו שהבז מתפקד לחלוטין אחרי פגיעה שהייתה נחשבת לבלתי ניתנת לתיקון".
במקרה אחר, אושפז בז שגדל בשבי והיה מורגל לבני האדם. "פרטים כאלו נחשבים לפרטים שלא ניתן לשחרר מחשש שלא ישרדו בטבע", מסבירה נדלר-ולנסי. הבז עבר תהליך אקלום ארוך עם בזים אחרים, ואפשרו לו לתרגל ציד בתעופה. "אחרי תקופה ארוכה שחררנו אותו עם משדר וראינו שהוא נשאר קרוב מאוד לאזור השחרור", היא מספרת. לאחר הסתגלות, הם ראו שהבז מסתדר ומתחיל לצוד לבד; הוא שרד כמעט שנה לאחר השחרור – פרק זמן מרשים מאוד לבז שגדל בשבי.
"המידע שמתקבל בשטח מאפשר לנו לשנות את ההחלטות שלנו כבר בשלב קבלת בעל החיים, ולהתבסס על ידע מוכח מהשטח ולא להסתפק בגחמות", אומרת נדלר-ולנסי. "רוב מרכזי האקלום לא מצליחים לעשות את הניטור לאחר השחרור. בדרך כלל משחררים את בעל החיים ומקווים לטוב".
הפעילות המחקרית ממשיכה גם לאחר שבעלי החיים שוחררו לטבע. אוח בבדיקה. התמונה באדיבות מרכז האקלום
ניתוח מעקבים
"במרכזי האקלום בעולם ידוע שחשוב לעקוב אחרי בעלי החיים לאחר השבתם לטבע אבל ברוב המקרים הניטור לא מתבצע, בדרך כלל מסיבות טכניות ותקציביות", אומר עמנואל לוריא, רכז המחקרים של מרכז האקלום. "המטרה של המחקרים שאנחנו עורכים היא להבין מה מוביל להצלחה של בעלי החיים להתאקלם בטבע לאחר השחרור, ולהרכיב מכל המידע שמתקבל פרוטוקול מסודר ומפורט שעשוי להגדיל את סיכויי ההישרדות של בעלי החיים".
אחת משאלות המפתח המעניינות היא האם יש קשר בין מאפיינים אינדיבידואליים כמו אופי וכושר גופני לשרידותו ויכולתו של פרט להתאקלם בסביבה הטבעית. "ידוע שבעלי חיים מאותו המין מתנהגים באופן שונה אחד מהשני, גם בטבע וגם בזמן האקלום", מציין לוריא, "וההבדלים האלה יכולים להיות משמעותיים להצלחתם בהמשך. אנחנו רוצים להעשיר את הידע שיש לנו כדי שיהיה כמה שיותר מפורט ביחס לכמה שיותר מינים מייצגים, כדי שנוכל לבנות מתודולוגיות של טיפול".
במחקר על שרידות ותפוצה של בזים מצויים לאחר האקלום, תוצאות הביניים מראות שבזים מאוקלמים מצליחים להתנהג בצורה דומה מאוד לבזים בטבע, ושיש משמעות גדולה מאוד להבדלים בין פרטים. "גילינו שבזים מאוקלמים מצליחים בטבע – הם מוצאים מקומות קינון, קובעים לעצמם טריטוריה ולומדים על השטח החדש בכמה שבועות בודדים", אומר לוריא. לאחרונה יצא לדרך מחקר המשך ששואף להגדיל את המדגם ולערוך מבחני אישיות לכל פרט ופרט. "אנחנו גם מתחילים פרויקט אקלום של שעיר מצוי – מין ינשוף מצוי בארץ – שאין עליו הרבה מידע. אפילו את הגיל שלו מתקשים בדרך כלל לקבוע במדויק", מספר לוריא.
ב-2023 הגיעו למרפאה 337 חיות בר לטיפול – המספר הגבוה ביותר מאז הקמת המרכז. כוס חרסות. התמונה באדיבות מרכז האקלום.
צב עם כוויות
במרכז האקלום מפיקים דו"ח חצי-שנתי ודו"ח מסכם בכל סוף שנה שמציגים את הנתונים על כמות בעלי החיים הפגועים ואת גורמי הפגיעות. לדברי נדלר-ולנסי, על פי הדו"ח המסכם של 2023, במהלך השנה הגיעו למרפאה 337 חיות בר לטיפול – מספר המטופלים הגבוה ביותר מאז הקמת המרכז. גורמי הפגיעה העיקריים היו איסוף גוזלים על ידי בני אדם, דריסה על ידי כלי רכב, תקיפה על ידי בעל חיים וציד לא חוקי. ב-14 אחוז מהמקרים גורם הפגיעה אינו ידוע. 193 פרטים הושבו לטבע, 21 אחוז מהמטופלים מתו במהלך האשפוז ו-14 אחוז מהמטופלים עברו המתת חסד בשל פציעות שלא מאפשרות שיקום וחזרה לטבע.
לאחרונה יצא הדו"ח הראשון לשנת 2024, ולפיו 120 בעלי חיים פגועים הגיעו למרכז האקלום במחצית הראשונה של השנה. זו הכמות הנמוכה ביותר מאז הקמת המרכז – תוצאה ישירה של מלחמת 'חרבות ברזל' וכפועל יוצא ממגבלות הכניסה לשטחים רבים בצפון. נוסף על כך, כמות החיות הפגועות שמגיעות למרכז מעידה על היקף הקינון. על פי הדו"ח, גם כמות הקינונים נמוכה מאוד, עם 32 גוזלים פגועים שהגיעו מתחילת עונת הקינון באפריל. ייתכן שהשריפות הרבות באזור אחראיות לירידה במספר הקינונים.
"2024 היא שנה חריגה בכל מובן", מציינת נדלר-ולנסי. "בתחילת המלחמה שחררנו את כל בעלי החיים שהיו אצלנו מחשש שלא נדע מתי נוכל לגשת אליהם שוב". העבודה במרכז האקלום חזרה בהדרגה, ואומנם הצוות עובד כיום במתכונת מלאה, אבל עקב המלחמה נוצר מחסור בנתונים. "מה שברור הוא שחצי השנה האחרונה הייתה התקופה עם הכי מעט גוזלים וגורים שקיבלנו מאז שהמרכז נפתח", אומרת נדלר-ולנסי. "קיבלנו בעיקר פגיעות שקשורות למלחמה כמו שועל שהגיע אלינו מאזור ירי, צב עם כוויות קשות משריפה שפרצה מפגיעת רקטה ובעלי חיים שנפגעו מדריסות של רכבים צבאיים באזורי טבע", היא מפרטת.
״מרכז האקלום לחיות בר באגמון החולה מהווה מוקד משמעותי של שיתוף פעולה פורה בין גופי שמירת הטבע בישראל", אומר ירון צ׳רקה, הצפר הראשי של קק״ל. "היתרונות היחסיים שלו כמוקד ידע מקצועי בנושאי אקלום, ביחד עם המיקום הייחודי באגמון החולה-קק"ל, מאפשרים לנו לסייע באקלום של בעלי חיים רבים לאחר שזכו לטיפול מעמיתנו ברשות הטבע והגנים״. מאז שהוקם נערכת בו פעילות מעשית ומחקרית שמאפשרת ללמוד על מצבן ושרידותן של חיות הבר בטבע, על מקורות הפגיעה בהן ועל היכולת שלהן להשתקם.