"מיליון מיני בעלי חיים וצמחים, שמהווים כשמינית ממגוון המינים בעולם, נתונים בסכנת הכחדה", כך קובע דו"ח חדש ומעורר דאגה שפרסם ארגון IPBESשל האו"ם, ושמתבסס על 15 אלף מאמרים מדעיים שנבדקו על ידי מאות מומחים מ-50 מדינות שונות.
לפני כשבוע, כמה ימים אחרי פירסום הדו"ח, נמצאו שמונה נשרים מקראיים מתים ברמת הגולן. מדובר במכה קשה, ייתכן שאנושה, לעתידו של מין זה בישראל, שמוגדר אצלנו כמין "בסכנת הכחדה חמורה".
סיבת המוות קשורה לפעילות האדם – שימוש ברעל. הרעלת חיות בר בכלל, ונשרים בפרט, מהווה סכנה לקיומן של אוכלוסיות שונות, אך למרות שבעיה זו ידועה לרשויות, לא מספיק נעשה כדי להגן על בעלי החיים בטבע.
במקרה של הנשרים בגולן מדובר באובדן כואב במיוחד בגלל כל המאמצים שהושקעו בשנים האחרונות בשיקומם. כך, למשל, כמה מהנשרים שהורעלו למוות הובאו לישראל מספרד כדי לתגבר את האוכלוסייה המקומית. אך כל המאמצים לשמירה עליהם ירדו לטמיון בעקבות צעד נפשע אחד של אדם אחד.
ואכן, דו"ח האו"ם שפורסם לאחרונה מציג את פעילות האדם כגורם המרכזי המסכן את אוכלוסיות בעלי חיים בעולם ומעמידם בסכנת הכחדה. הסיבות העיקריות האחראיות לכך הן ניצול-יתר של משאבי קרקע ומים, פגיעה ישירה בבעלי חיים, גרימת זיהומים שונים והשתלטות מינים פולשים. הכחדה זו מתרחשת במהירות גבוהה מכדי שהמינים שנמצאים בסכנה יוכלו להגיב לה באופן אבולוציוני, כלומר, קצב הריבוי הטבעי שלהם לא יוכל לעמוד בקצב הכחדתם.
"בגלל גורמים מקומיים שונים, ניתן לומר כי ישראל נמצאת במצב קריטי מבחינת הפגיעות שלה והסכנות הטמונות בהכחדת המינים", אומר ד"ר אלון לוטן, מנהל פרויקט "מערכות אקולוגיות ורווחת האדם בישראל" ב"המארג" (התכנית הלאומית להערכת מצב הטבע). "השינוי המסיבי שמתרחש בישראל מדי שנה בהיבט שימושי הקרקע מאוד רלוונטי לסוגיה זו, שכן ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם, כאשר קצב גידול האוכלוסייה שלה מהיר ביחס למדינות ה-OECD. עובדה זו מניעה תהליכים מהירים של שינוים בשימושי הקרקע הנוגעים לניצול שטחים טבעיים עבור מגורים, תעשיה, תשתיות וחקלאות. למעשה, ניתן לומר כי התהליך המתרחש בשנים האחרונות פוגע במגוון הביולוגי הישראלי ויש לו פוטנציאל לפגוע בדרכים ישירות ועקיפות בשירותים שונים שאנו מקבלים מהמערכות האקולוגיות, ומהטבע. בין שירותים אלו ניתן למנות ויסות של זרימות מים, ומיתון הצפות וכן מיתון של סחיפת קרקעות ושיפור באיכות האוויר שאנו נושמים".
השטחים הפתוחים מצטמצמים
כיום, הדרך היעילה והטובה ביותר להגן על הטבע בישראל היא באמצעות שמורות טבע ושטחים מוגנים אחרים. שמורות טבע, גנים לאומיים ויערות קק"ל מהווים היום בערך 25 אחוז משטחה של המדינה, אך דותן רותם, אקולוג שטחים פתוחים ברשות הטבע והגנים, אומר שהחלוקה שלהם לאורכה לרוחבה של ישראל אינה שוויונית. "יותר שטחים מוגנים נמצאים בדרום ומעט מהם בחלקים הצפונים של ישראל, שם המערכות רגישות, ואינן מוגנות", הוא אומר. "החלוקה הזאת נוצרה בעקבות ברירת המחדל התכנונית במדינת ישראל. כיום, שטח שהוא לא שמורה, גן לאומי, יער או ישוב מגורים, יוגדר כשטח חקלאי".
על פי רותם, מבאר שבע ודרומה ישנם שטחים גדולים מוגנים (שטחי אש ושמורות) ולכן האזור הדרומי מיוצב יחסית טוב, "אך כשעוברים לאזור הים תיכוני יש פחות ופחות שטחים מוגנים וניתן לראות שזה אזור מפותח ובנוי צפוף. מבחינת תנאי חקלאות, האזור הים תיכוני נוח ביחס לאזור המדברי- כמויות המשקעים יותר גדולות, והצורך בהכשרת שטח ובהספקת מים נמוך יותר. חלק ניכר מהשטחים שהן מערכות אקולוגיות, מיוצג לא טוב בצורה קיצונית וכמעט ואין שם שמורות טבע, כך נוצר המצב שגם אם יש שם מינים מיוחדים, אין להם הגנה. למעשה, הרבה מהמינים האלה נמצאים תחת סכנת הכחדה בעקבות המחסור בשמורות טבע".
באזור הצפוני יש מצב של קיטוע הנגרם גם על ידי חקלאות וגם על ידי התשתיות השונות – כבישים, מסילות ברזל וכו'. "יצרנו בישראל איים של שמורות שנמצאים בתוך ים של ישובים או שטחי חקלאות", אומר רותם. "הקיטע הזה יוצר בעייתיות בשביל בעלי החיים. כדי שאוכלוסיות של בעלי חיים ישמרו על חיוניות מבחינת גודל, בריאות והיבטים גנטיים, יש צורך בשמירה על שטח אחיד. בעקבות הקיטוע, יכולתו של בעל חיים לתנועה בשטח מוגבלת, משום שנוצרה הפרה בהמשכיות של בית גידולו.
"בשנים האחרונות אנחנו מנסים לראות איך אנחנו יוצרים רשת של מסדרונות אקולוגיים. הרעיון הוא שיהיו שטחים ירוקים ובסופו של דבר שטחים מוגנים על מנת שהאוכלוסיות ישרדו לאורך זמן. בנוסף אנחנו מקדמים תכניות בפן התכנוני אסטרטגי ביחד עם מנהל התכנון, ופן השמירה על המגוון הביולוגי בישראל על ידי רבייה, בנק גנים וגני מקלט".
היעלמות בריכות החורף
דוגמה בולטת ועגומה לפגיעה המתמשכת והקריטית בבתי גידול בישראל הן בריכות החורף. בריכות החורף הן אחד מבתי הגידול הלחים החשובים בישראל, שבהן אפשר למצוא מינים רבים וייחודיים של בעלי חיים וצמחים. יותר מ-1,200 בריכות חורף התקיימו בישראל עד ל-1948 וכעת 95 אחוז (!) מהן לא קיימות יותר. אזור חדרה, למשל, שהיה מלא ביצות שהתייבשו ונהפכו לבריכות חורף עונתיות, מרוצף היום ברובו אספלט.
אגב, אחת ההשפעות השליליות הנוספות של שלמת הבטון והמלט הזאת מתגלית מחדש בכל שנה כאשר כבישים נחסמים ורכבים נפגעים כתוצאה מההצפות (בריכות חורף משמשות כמעין ספוג שאוגר את הגשמים ומפחית הצפות), אך מובן שמניעת הצפות ושיקום לאחריהן הוא לא היתרון היחיד של בריכת החורף. "מלבד עזרה בניקוז שטחים, בריכות החורף הן מוקד להתכנסות ציפורי מים, חרקי מים ודו-חיים", אומר אלון זיו, רכז שימור בריכות חורף בחברה להגנת הטבע. "הבריכות גם מעודדות יצור חמצן ותורמות לאיכות ולכמות מי התהום". בנוסף, לבריכות יש גם חשיבות סמלית וערכית בעצם נוכחותן בסביבה העירונית. רוב הבריכות ממוקמות בין גדרה לחדרה, באזור ההתיישבות הגדול במדינה, ועובדה זו הופכת אותן למעוז של טבע עירוני, שמאפשר לתושבי הערים לצאת לטבע לטיול רגלי, או על אופניים, בלי להזדקק לרכב כדי לנסוע לשמורת טבע בצפון או בדרום.
בישראל נשארו כיום רק 5 אחוזים מבריכות החורף שהיו בעת הקמת המדינה. בעבר ייבשו את הבריכות והביצות של ישראל על מנת להדביר את מחלת המלריה. המלריה כבר מזמן נבלמה, אך בריכות החורף ממשיכות להיעלם, לרוב לטובת בניינים וכבישים. מלאכת ההגנה על בריכות החורף היא קשה וסיזיפית, ולא פעם אנשי הסביבה נוחלים בה מפלה ואכזבה קשה. "ב-2015 בריכת מחסני הרכבת, אחת הבריכות החשובות ביותר באזור חדרה, נהרסה כליל בעיצומו של פרויקט בניה", מספר זיו. "ב-2016 בריכת פתח תקווה נפגעה כשקבלן השליך בה פסולת עפר. וב-2017 בריכת החורף של אשקלון הצטמצמה משמעותית בגלל פיתוח עירוני".
המאמצים של גורמים שונים (עיריות, החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים ועוד) לשקם ולשמור על בריכות החורף לא מספיקים כדי להאט את הפגיעה בבית הגידול הייחודי. נדמה שתנופת הפיתוח והבנייה בישראל חזקה מדי ושאם לא יתבצע מהלך מסודר ומרוכז הדורות הבאים לא יזכו ליהנות מהטבע העשיר שקיים בהן.
אין מספיק שמורות בים
ומה לגבי מצב הטבע בים של ישראל? "העקרונות ביבשה ובים לגבי שמירה על הטבע הדומים למדי" מסבירה ד"ר נגה סוקולובר, מנהלת תחום שמורות טבע ימיות באגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה. "הרעיון של שמירה על סביבה בריאה, ושמירה על קשר עם שטחים רחבים וגדולים שמוגנים מפני פגיעה אפשרית תקף גם בים כשם שביבשה. אך בניגוד ליבשה, בים יש פחות גבולות, כאשר הרצף שנשמר הוא לטובה ולרעה. בים לרוב אין גבול שבעל חיים לא יכול לעבור ולכן ההבדל בין ים ליבשה הוא באיומים השונים".
כיום, יש בישראל שבע שמורות טבע ימיות, שמהוות פחות מ-4 אחוזים משטח המים הטריטוריאליים שלה. שמורות הטבע מתוכננות לפי בתי גידול ולא לפי מגוון מינים, כאשר בתי הגידול כוללים בתוכם את מגוון המינים. לרשות הטבע והגנים יש תכניות שמטרתן להרחיב אף יותר את שטחן של השמורות הימיות להיקף של 20 אחוז. בנוסף, ישראל חתומה על אמנות בינלאומיות לפיהן היא מחויבת לשמר 10 אחוזים משטחה הימי עד 2020.
על פי סוקולובר, השינויים המתרחשים במזרח הים התיכון הם מהמשמעותיים ביותר בעולם. טמפרטורת המים עולה בקצב מהיר; מספר המינים הפולשים (בעיקר בעקבות פתיחת תעלת סואץ) הוא חסר תקדים; הסעת החול נפגעת בעקבות בניית סכר אסואן (ושלל מרינות ושוברי גלים לאורך החופים הישראליים), למתקני ההתפלה צפויה השפעה על הסביבה החופית ועוד. הים התיכון מהווה סביבה מנוצלת מאוד – והתכנון העתידי טומן בחובו עוד פיתוחים ותשתיות כגון איים מלאכותיים, מתקני התפלה נוספים, מרינות והרחבת נמלים.
אתגר נוסף לטבע המקומי בים הוא הפלישה הביולוגית האדירה שמתרחשת במזרח הים התיכון מאז סוף המאה ה-19 – כאשר פתחו את תעלת סואץ. בעקבות פתיחת התעלה ויצירת קשר מלאכותי בין הים האדום לים התיכון שלא היו מחוברים עד אז, נוצר תווך ימי לבעלי החיים הימיים. מכיוון שרוב הפלישה מתבצעת דרך התעלה ועל ידי אניות, האזור שלנו הוא הראשון שמושפע ממנה. "כל זה משפיע כמובן גם על מגוון המינים המקומיים. אוכלוסיית הצדפות המקומיות, למשל, כבר כמעט ואינה קיימת ובמקומה אנחנו רואים מינים חדשים לאזור. גם דוכני הדגים בשווקים מלאים במינים לא מקומיים", מוסיפה סוקולובר.
על מנת לשמור על מגוון בתי גידול שיכילו מגוון מינים יש לנקוט בפעולות עוד היום. ההנחה היא שבסביבה בריאה מינים זרים לא יצליחו להתבסס. הכרזה ואכיפה של שמורות טבע ימיות תאפשר לנו לשמור על סביבה בריאה בבית גידול אופייניים לאזור כמו גם בתי גידול ייחודיים. חשוב לבצע גם פעולות תומכות כמו למשל הגבלת ביצוע סקרים סיסמיים לתקופות מסוימות (הפעילות הסיסמית פוגעת בבעלי חיים ימיים כמו צבי הים ויונקים ימיים ולכן משרד האנרגיה פרסם הנחיות והגבלות על ביצוע הסקרים). דוגמאות נוספות הן פיתוח תכניות ממשק לדיג בר קיימא ושמירה מזיהומים שיאפשרו גם הן לקיים מערכת בריאה יותר, שהרי השמורות הימיות לא מבודדות משאר הים.
"פעם הייתה גישה שהים סופג הכול, שלא משנה מה נזרוק אליו, הוא יצליח להתמודד עם זה", מסכמת סוקולובר, "אבל היום ניתן לומר בוודאות שהים כבר לא יכול לספוג הכול ושיש לבצע שינויים דרמטיים ביחס שלנו לים על מנת להימנע מלהגיע למצבים בלתי הפיך.