שתפו‬        

שמרי כהן

סחר בפחמן מתחת למים

מיזם נרחב לשיקום צמחייה ימית שהסתיים לאחרונה מבקש לתרגם את התועלת הסביבתית לתועלת כלכלית בדמות היתרי פליטת פחמן בשווי מיליוני דולרים. האם מעולם לא היה משתלם יותר לשמור על הסביבה?
25 ביוני 2021



בימים אלה, כששוקי ההון בעולם מפגינים התאוששות מדהימה, אפשר כמעט לשכוח את הנפילה המטאורית שהם ידעו בשיא משבר הקורונה. עם זאת, שוק אחד מעניין במיוחד דווקא שבר שיא בתקופת המגפה: השוק העולמי לסחר בהיתרי פליטת פחמן הגיע לשווי כולל של 277 מיליארד דולר, והשלים ב-2020 עלייה של 20 אחוז. כעת, מיזם ייחודי של שיקום צמחייה ימית בחופיה של וירג'יניה שבארה"ב רוצה להצטרף לחגיגה הזאת.

בשני העשורים האחרונים, מדענים ממכון המחקר הימי של וירג'יניה פיזרו למעלה מ-70 מיליון זרעים של עשב הים (צמח שעבר התאמות לחיים מתחת למים) מהמין "זוסטרה מרינה" (Zostera Marina) בחופי המדינה, שנפגעו קשות בשנות ה-30 של המאה הקודמת כתוצאה ממחלה שפגעה בעשב זה ומסופה קשה שהתחוללה באזור. לאחר עשרות שנים שבהן חופיה של וירג'יניה נותרו פגועים, המדענים הצליחו לשקם למעלה מ-36 אלף דונם של עשב ימי זה, אשר מהווה מין מפתח במערכת האקולוגית: בעלי חיים רבים, ביניהם סרטנים, דגים וצדפות, מסתמכים על הצמח למזון ולמסתור, ושיקומו החזיר רבים מהם לחיות ולשגשג באזור. מלבד שיקומה של המערכת האקולוגית עצמה, לצמח הימי חשיבות רבה בשל תרומתו למיתון משבר האקלים: קילומטר רבוע של הצמח מסוגל לספוג לאורך 15 שנה מעל 1,300 טון פחמן דו-חמצני, וכך לתרום להפחתת ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה.

מדענים ממכון המחקר הימי של וירג'יניה פיזרו למעלה מ-70 מיליון זרעים של עשב הים מהמין "זוסטרה מרינה" (Zostera Marina) בחופי המדינה. צילום: Sofia Sadogurska, CC BY 4.0

אחד התפקידים האקולוגיים החשובים של הצמחייה ביבשה ובים הוא ספיחת פחמן דו-חמצני, מה שמאפשר את הפחתת ריכוזו באטמוספרה של גז החממה, שפליטות אנושיות שלו כתוצאה משריפת דלקי מאובנים ומתהליכים תעשייתיים גורמות להחרפתו של משבר האקלים: בין השאר, הצמחים משתמשים בפחמן הדו-חמצני כחלק מתהליך הפוטוסינתזה, שבו הם מפיקים מאור השמש, ממים ומפחמן דו-חמצני אנרגיה וכן סוכרים ופחמימות שבאמצעותם הם בונים את גופם. פחמן שנספח על ידי צמחים ימיים כמו עשב הים, מנגרובים ואצות שבאוקיינוסים, בימים ובביצות מלוחות מכונה גם "פחמן כחול", והוא נאגר בקצב מהיר ביותר, ונשמר קבור לאורך אלפי ואף מיליוני שנים בתוך הצמחייה והקרקע שסמוכה אליה או בקרקעית האוקיינוס (כששלדים של אצות וחומר צמחי שוקעים אליה ונקברים בה). בפרט, מדענים מעריכים שעשבי הים השונים מסוגלים לספוח כמעט פי 3 יותר פחמן מאשר יער ביבשה בשטח דומה. כך, למרות שעשבי הים מכסים רק 0.2 אחוז מקרקעית האוקיינוסים, הם אחראיים לכ-10 אחוזים מספיחת הפחמן בהם, ומוערך שהם סופחים לפחות כ-8.4-4.2 מיליארד טון פחמן.

קרוב לשליש מעשב הים שהיה קיים בתחילת המאה ה-20 נעלם בעשורים האחרונים, וכמויות העשב פוחתות בקצב מסחרר שעומד על 1.5 אחוז בממוצע בשנה – ושהולך ומאיץ. הגורם העיקרי לכך הוא דיג מסחרי בשיטת המכמורת – "Bottom Trawling", שבמסגרתה ספינות משליכות רשתות ענק וגוררות אותן על הקרקעית במטרה לתפוס כמה שיותר דגים, תוך הרס של כל מה שנמצא על הקרקעית. מלבד הירידה בספיחת הפחמן, כאשר הצמחייה נהרסת הפחמן הכלוא בה משתחרר אל מימי האוקיינוסים, ומשם מתווסף אל האטמוספירה. במחקר חדש אף מוערך ששיטת דיג זו תורמת למשבר האקלים לפחות כמו כל תעשיית התעופה העולמית.

כמה עולה טון פחמן?

העלייה הגלובלית בהיקף פליטות הפחמן הדו-חמצני הובילה ליצירת מנגנונים כלכליים שמטרתם להתמודד עם הבעיה, ולתת לנזק שנגרם לציבור הרחב (ובפרט לאוכלוסיות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך) משמעות כלכלית. "יש שתי דרכים עיקריות לעשות זאת: הטלת מיסוי, שמכונה 'מס פחמן', ויצירת מכסות – היתרי פליטת פחמן", מסביר פרופ' יעקב צור מהמחלקה לכלכלת סביבה וניהול באוניברסיטה העברית. "מס הפחמן הינו מנגנון בו המחיר לטון פליטה נקבע מראש ומוטל על היצרנים, בדומה לכל מס אחר המוטל עליהם. יצירת מכסות מגבילה את כמות פליטות הפחמן שחברה יכולה לפלוט בשנה: כל חברה מקבלת מהגוף הממשלתי האחראי היתר לפלוט כמות מסוימת של פחמן, ובסוף השנה עליהן להראות שהן לא פלטו יותר ממה שההיתרים שלהם מאפשרים". לדבריו, כאשר חברה מעוניינת לפלוט יותר פחמן ממה שההיתר שלה מאפשר, היא יכולה לרכוש היתרים מחברות אחרות שיש להן עודף, ולהיפך. הדבר יוצר שוק מסחר בהיתרי פליטה, שהמחיר בו נקבע לפי ההיצע והביקוש בשוק. 

לדברי צור, במקרים רבים, מקבלי ההחלטות מעדיפים להימנע מהטלת מיסים בשל שיקולים פוליטיים, ובמקום זאת בוחרים לקבוע מכסות פליטת פחמן לחברות. "היתרי פליטה לא נתפסים כמיסוי, אלא כשינוי כללי המשחק", הוא אומר. " יש חברות שישקיעו בהפחתת הפליטה שלהן, ויש אחרות שישקיעו כסף בקניית היתרי פליטה מחברות אחרות – בסופו של דבר, הגוף המסדיר שם לו למטרה להקטין את הפליטות, והחברות מתייעלות כל אחת בדרכה".

שוק משוכלל

השוק הגדול ביותר לסחר בהיתרי פחמן הוא ה-EU Emissions Trading System, שהוקם על ידי האיחוד האירופי בשנת 2005. כשלושה רבעים מסחר הפחמן הבין-לאומי וכחצי מסחר הפליטות באיחוד האירופאי מתנהלים באמצעות מערכת זו. האיחוד האירופי קובע מדי שנה את כמות הפליטה הכללית האפשרית באותה שנה, ומשנה לשנה מפחית בהדרגה את הכמות הכוללת, במטרה לעמוד ביעדים שהציב לעצמו: להפחית את כמות הפליטות של אירופה ב-55 אחוז עד 2030 ולהגיע לרמה של מאזן פליטות מאופס ב-2050. הקנס עבור חריגה מהיתרי פליטת הפחמן הוא 100 יורו לכל טון פחמן שנפלט, כך שבמצטבר, הקנסות עשויים להגיע לעשרות מיליוני יורו.

מלבד סחר ישיר בין חברות, דרך נוספת שבה חברות יכולות לעמוד במכסת הפליטה שלה היא לקנות היתרים ממיזמים חוסכי פליטה ברחבי העולם. מיזמים כמו מתקנים לייצור חשמל מאנרגיית רוח שהוקמו בהודו, מיזם למעבר לבישול בתנורי חימום חסכוניים במקום תנורי העץ המסורתיים בזמביה ומיזם שיקום יער בגוואטמלה, יכולים לבקש שיסופקו להם היתרי פליטה שבהם אפשר לסחור בזכות החיסכון שהם יוצרים בפליטת פחמן. חלק מהמיזמים מתבצעים בין כה וכה, ואחרים נוצרים במטרה להרוויח מהיתרי הפליטה. חברת Danone הצרפתית ושותפותיה, למשל, השקיעו על פי ההערכות כ-4.5 מיליון דולר במיזם שיקום של צמחי מנגרובים (Mangroves, עצים שגדלים לאורך חופי הים) בסנגל, וקיבלו עד כה היתרים לפליטת 142 אלף טון פחמן – כך שנוכח העובדה שמחיר הפחמן עומד כיום על כ-61 דולר לטון, שוויים הוא כ-8.6 מיליון דולר. "נוצר כאן תמריץ כלכלי לבצע מיזמים שמפחיתים פליטות", אומר צור. "זה כמו עסק שהתפוקה שלו היא ספיחת פחמן. במקום לממן את הפחתת הפליטות מכספי ציבור ומתרומות, מנגנון השוק גורם לעניין להיות רווחי". כבר היום, קנה המידה של שוק היתרי פליטת הפחמן הוא עצום, והוא מסקרן משקיעים מכל הסוגים, החל ממדינות, דרך חברות ותאגידים ועד למשקיעים פרטיים, וצפוי לגדול משמעותית בשנים הקרובות.

זוסטרה מרינה מהווה מין מפתח במערכת האקולוגית, ושיקומו החזיר בעלי חיים רבים לחיות ולשגשג באזור. צילום: Tewy, CC BY-SA 3.0

קיימים מספר גופים שמורשים לתת היתרי פליטה למיזמים חוסכי פחמן, כשהגדול מביניהם הוא VERRA, ארגון אמריקאי ללא מטרות רווח שפועל בכל העולם. VERRA שותפה ב-1,707 מיזמים ברחבי העולם, וחילקה עד כה 677 מיליון היתרים עבור ספיחת פחמן – כמות שוות ערך להורדת 147 מיליון רכבים מהכביש למשך שנה. 

בספטמבר האחרון, VERRA הרחיבה את פעילותה גם למיזמים בתחום הצמחייה הימית, שימור החופים ופעילות השימור הימית, ואיפשרה גם למיזמים מהתחום להגיש בקשה להיתרי פליטה. מיזם השיקום הימי במדינת וירג'יניה הגיש ל-VERRA באפריל האחרון בקשה לקבלת היתרי פליטה עבור הפחמן שספח, וכך הפך למיזם שיקום הצמחייה הימית הראשון שמבקש לקבל אותם. בקשתם נבחנת בימים אלה ועל פי ההערכות היא צפויה להיות מאושרת. על פי הערכות, בשנתיים הקרובות עשרות מיזמים נוספים של שיקום צמחייה ימית יבקשו היתרי פליטה עבור פעילותן.

בעיה גלובלית

ומה המצב בישראל? ביוני 2020 פרסמו המשרד להגנת הסביבה ובנק ישראל נייר עמדה בנושא תימחור פליטות פחמן בישראל, שבו נבחנה האפשרות ליצור מערכת מסחר בהיתרי פליטה בישראל. על פי נייר העמדה, עקב העובדה שבמערכת כלכלית קטנה וריכוזית כמו שלנו, מנגנון של סחר בהיתרי פליטה יהיה מוגבל בהיקפו וביכולתו, יש בישראל עדיפות להטלת מס פחמן ככלי להתמודדות עם הפליטות, או לחילופין לשאוף להשתלב במערכת גדולה וקיימת כמו זו של האיחוד האירופאי. עם זאת, נכון לרגע כתיבת שורות אלה, אף אחד מהפתרונות עדיין לא מיושם בישראל.

 לפני כשנה איים האיחוד האירופי בהטלת מכסים על ייבוא תוצרת ישראלית לאירופה אם ישראל לא תטיל מס פחמן, תקבע מכסות היתרי פליטה או תחליט על צעדים שמשלבים את השניים. "אם מדינה מטילה על עצמה מיסי פליטה או קובעת מכסות פליטה, היא שמה את עצמה בחיסרון אל מול מדינה שאינה עושה זאת," אומר צור. "היצרן הישראלי שמייצא לאירופה לא צריך לשלם מיסי פחמן או לעמוד במכסת פליטות, ולכן הוא יכול למכור את הסחורה שלו בזול יותר – וזה בא על חשבון היצרן האירופאי. מעבר לכך, הבעיה היא גלובלית ולא ייחודית לאירופה בלבד, ולכן כולם צריכים להשתתף בפתרון שלה", הוא מסכם.


בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב- וואלה!

שתפו‬        


הירשמו לניוזלטר שלנו

עקבו אחרי זווית