שתפו‬        

רן בן מיכאל

צלילה חוזרת

חליפות לספורט ימי הופכות בסוף חייהן לבעיה סביבתית שאוהבי ים לא תמיד מודעים אליה. אבל אל חשש: ממש מעבר לפינה נמצאות בפיתוח חליפות גלישה וצלילה מבמבוק, מגומי טבעי ומפלסטיק ממוחזר, ואפילו חליפות שעשויות מחליפות שיצאו משימוש
9 בספטמבר 2019



 

 

כל גולשת וכל צולל נשבעים אמונים לדגם החליפה שלהם; המוצלחות שבהן מותאמות לגוף כמו כפפה ליד, ומהרגע שנמצא הדגם המתאים, קשה למצוא לו תחליף. חומרי הגלם, אמצעי ההדבקה, ושיטות הלבישה השתכללו מאז החליפה הראשונה, וכיום משתמשים בהן בכל ענפי ספורט המים, אבל יש להן לפחות בעיה אחת – הן בלתי מתכלות. חברה בריטית סבורה שהיא בדרך למצוא לזה פתרון.

בתחילת המאה ה-20 החל הצי האמריקאי לפתח חליפה שתגן על צוללים מפני תת-חום (היפותרמיה) ונזקי גוף. כך הופיעה החליפה הרטובה (wetsuit) הראשונה, שנקראה מארק וי (כמו זו של איירון מן). כשמהּ כן היא, רטובה: בין חליפת הגומי לבין גוף הצוללן נכלאת שכבה דקה של מים המתחממים מחוף הגוף, וכך נוצרת שכבת בידוד פיזית ותרמית. בשנות ה-30 פיתחה חברת הכימיקלים "דופונט" גומי סינטטי מוקצף בשם ניאופרין; יו בראנדנר, פיזיקאי מקליפורניה, החל להשתמש בו כדי לשכלל את החליפה עבור הצי. בראשית שנות ה-50 ג'ק אוניל, שפתח את חנות הגלישה הראשונה בסן פרנסיסקו – ובנפרד גם האחים מייסטריל ממיזורי, שייסדו את חברת Body Glove – הפכו את הפטנט שלו לחליפת הצלילה המודרנית.

אורך החיים של חליפה טובה – שלרוב אינה זולה – משתנה, ויכול להגיע עד חמש שנים, תלוי באופי ותדירות השימוש וההקפדה על הטיפול בה שכולל הקפדה על שטיפה והשרייה במים מתוקים לאחר כל שימוש, ייבוש בצל ואחסון בתליה בארון מוצל ויבש (לא בקיפול). חשוב לזכור כי בחירה נכונה של חליפה תקטין את הצורך להחליף אותה, וצמצום צריכה הוא צעד ראשון בהקטנת ההשפעה הסביבתית של כל מוצר. ובכל זאת, משתמשים רבים יחליפו אותה פעם בשנתיים, מה שמותיר בארה"ב לבדה לפחות 250 טון של פסולת מחומרים סינתטיים מדי שנה (שמקורם בדלק מאובנים וייצורם הכימי הוא מזהם ועתיר-אנרגיה). אז מה אפשר לעשות כשמגיע הזמן לתלות את החליפה?

אורך חיים של חליפה טובה יכול להגיע לעד חמש שנים. תצלום: Keegan Houser, Unsplash

לתפור, לתרום, לעשות יוגה

החלופה הראשונה היא פשוט לתקן קרעים באמצעות תפירה או הדבקה; אם אתם לא יודעים לעשות זאת בעצמכם, או שהתיקון מורכב, יצרני ויבואני החליפות מספקים בדר"כ גם שירות תיקונים בעליות שאינן גבוהות. החלופה השנייה היא לסחור בחליפה: אפשר למכור כיד שנייה למתנסים חדשים בצלילה, עד שיגלו את החליפה המתאימה להם; אפשר לבצע עסקת המרה (טרייד-אין) עם חנות ברכישת חליפה חדשה ואפשר לתרום לעמותות העוסקת בספורט ימי עם אוכלוסיות מוחלשות או בעלי מוגבלויות שבוודאי ישמחו מאוד לקבל ציוד ספורט ימי משומש במצב טוב.

חלופה שלישית היא מיִחזור החליפות. זו לא משימה פשוטה, משום שאין הרבה מפעלים שמסוגלים לטפל בניאופרן ושאר החומרים הסינתטיים שמרכיבים את החליפה, אבל יש בכל זאת כמה המתמחים בכך והופכים אותם לתערובת שהיא חומר גלם למוצרים אחרים כמו לדוגמה סוליות גומי של נעלי ריצה המשלבות גומי חדש וניאופרן משומש. חלופה אחרונה היא שימוש בחליפה כחומר הגלם (upcycle), לתיקים, כיסויים למחשב נישא, משטחים לעכבר, מזרני יוגה, מנשאים לאופניים, ושלל מוצרים אחרים.

ד"ר עדי לוי, המנהל המדעי של האגודה הישראלית לאקולוגיה ומדעי הסביבה, הוא גם צולל ותיק וגולש גלים בדימוס; לדעתו, "בישראל, קצב החלפת הציוד הוא קרוב יותר לפעם ב-5 שנים מאשר פעם בשנתיים, אבל החלפת הציוד מתבצעת ממניעים דומים: התקדמות מקצועית (למשל במעבר מצלילה ספורטיבית לטכנית), צלילה באתרים בעלי מאפייני טמפרטורה שונים מהרגיל (אזורים טרופיים שבהם משתמשים בחליפות דקות מאוד או אזורים צפוניים יותר בהם נדרש שימוש בחליפות עבות של 7 מ"מ ומעלה) שינויים במידות הגוף עם השנים, יציאה של דגמים חדשים בעלי יתרונות פונקציונאליים על הקיימים, הרצון להתחדש בפריט ציוד חדש כחלק מתרבות הצריכה המערבית (גם אם אין בכך צורך ממשי) וכמובן בלאי עם השנים. ישראלים נוהגים לתקן את חליפות הצלילה והגלישה שלהם, בעלות יחסית סבירה ויש בישראל שוק יד שנייה פעיל. לעומת זאת אין כיום בישראל (ואם קיימת פעילות כזו היא אינה מוכרת לרוב העוסקים בתחום הספורט הימי) שוק לשימוש משני (ייצור מוצרים חדשים מחליפות ישנות) שאליו ניתן להעביר חליפות שיצאו משימוש, אפילו שלרבים מהעוסקים בספורט ימי בישראל יש לפחות כמה כאלו בעומק הארון".

טיטניום, במבוק ובקבוק ממוחזר

למיחזור, לשימוש נוסף ולתרומה חברתית יש ערך רב והם מצמצמים צריכה מיותרת, אך הם לא משנים את העובדה שמקור החליפה הוא חומר בלתי מתכלה מתהליך ייצור לא-סביבתי. ברם, מציאת תחליף לחומרים המסורתיים היא אתגר, כי החליפה צריכה לעמוד בדרישות רבות: שינויי טמפרטורה ולחץ, מליחות, בידוד תרמי, עמידות לפגיעה מחפצים קשים, גמישות, נוחות בלבישה ובהסרה, ועוד. החומרים הסינתטיים – ניאופרין, לייקרה ודבקים שונים – מספקים מענה מוצלח לדרישות אלו.

בשנות ה-60 מצאה חברה יפנית בשם יַמָמוֹטוֹ דרך להחליף את הניאופרין הפטרוכימי בכזה המופק בתהליך כימי מסידן פחמתי שמקורו באבן גיר, תהליך בו מיוצר אצטילן acetylene – (אחד מחומרי הגלם לחליפות) במקום בוטדיאן – butadiene שהנו תוצר של זיקוק נפט. כ-20 שנה מאוחר יותר שילבה החברה גם שכבה דקה מאוד של טיטניום (0.07 מ"מ) שאמורה לשפר את הבידוד הטרמי של החליפות. שני השכלולים הללו הפכו את החליפות לאטומות ומבודדות יותר, אבל גם ליקרות יותר. הן מעט יותר 'ירוקות' – הפקתן דורשת פחות משאבים, הן זקוקות לפחות ציפוי מבודד סינתטי, ואורך החיים שלהן ממושך יותר, אך הן עדיין לא ממש ניתנות להגדה כמקיימות שכן מדובר בחומרי גלם שאינם מתכלים ואינם ממקור ביולוגי.

חברת "פטגוניה", הידועה בגישה המקיימת שלה, יִצרה חליפות רטובות רגילות (ומפעילה תכניות לתיקון או לאיסוף חליפות משומשות) אבל במסגרת המחויבות הסביבתית שלה חיפשה חומר גלם שאינו ממקור פטרו-כימי. גומי טבעי מופק אמנם מעצים, אך המטעים של חלק מהמינים מתופעלים במחיר של בירוא יערות. פטגוניה החלה לשתף פעולה עם חברת Yulex שפיתחה גומי טבעי, בתחילה מעץ הגואיול (Guayule) ולאחר מכן מעץ ההביאה (Hevea) וכיום מייצרת החברה חליפות רטובות שרובן עשויות חומר גלם טבעי בעל תו תקן של ייעור מקיים ועם מדרך סביבתי מצומצם.

צרפת היא מוקד של התנסות בחליפות מחומרים ידידותיים. Picture, המיישמת עקרונות של קיימות בהיבטים רבים של פעילותה, השיקה חליפת גלישה שהגומי בה עשוי ברובו המכריע ממקור טבעי (Naturalprene), הציפוי הפנימי והחיצוני עשוי מפלסטיק ממוחזר, והדבק הוא על בסיס מים. כך עושה גם ויסלה. חברה שלישית (Soöruz) הציעה בתחילה חליפה מבמבוק, לפני שעברה למוצר דומה לשל מתחרותיה המקומיות.

החלופות הללו "ירוקות" יותר, אך גם יקרות יותר מחליפות הניאופרין בשל תהליכי ההפקה של חומרי הגלם והביקוש המצומצם למוצרים מקיימים. השוק הגלובלי של חליפות רטובות יגיע לכ-2.1 מיליארד דולר ב-2021, אבל עד שהחברות הגדולות (כמו בילאבונג, קוויקסילבר, א'וניל או ריפ קרל) לא יאמצו חומרים מקיימים יותר ויעודדו את לקוחותיהם להעדיפם, השינוי הזה ייוותר בקנה מידה קטן.

מודעות סביבתית גבוהה. תצלום: Guy Kawasaki, Unsplash

חליפה מעגלית

גם החליפות המקיימות מכילות חומרים סינתטיים במידה מוגבלת ולכן הן לא יתכלו עד תום. הפתרון טמון בהתגברות על בעיית הפסולת. בערך 7 מיליון חליפות חדשות נמכרות מדי שנה, כלומר מיליונים גם יוצאות משימוש. חברה בריטית בשם פיניסטר מפתחת בשנתיים האחרונות חליפה רטובה שעשויה כולה מחליפות משומשות, במה שהוא כנראה הפתרון האולטימטיבי לקשיים השונים.

החברה ממוקמת בקורנוול, המחוז בדרום-מערב אנגליה שחופיו הם גן עדן לגולשים, והחלה את דרכה בפיתוח חליפות וביגוד מגומי ממוחזר בשם אקוניל העשוי מניילון וציוד דיג משומשים. עיקר ההתמודדות של החברה היא במחקר אודות היכולת להפריד את החליפות למרכיביהן; החליפות מורכבות מעד 15 חומרים שונים (תלוי ביצרן) והמידע אודות ההרכב אינו תמיד גלוי. האתגר השני הוא להרכיב חליפה שתעמוד בדרישות הרגילות אבל מחומרים שכבר נחשפו לסביבה הימית. תהליך המחקר הזה, שנעשה בשיתוף עם אוניברסיטה מקומית, מאריך את משך הפיתוח.

אולם, הצלחה במהלך תהפוך את החליפות הרטובות לחלק מכלכלה מעגלית שבה אין פסולת וכל מוצר הוא רכיב במוצר הבא – ובמקרה זה, בדיוק אותו מוצר, החליפה הבאה.

לוי מוסיף כי "גולשים הם בין האוכלוסיות שנפגעות הכי הרבה מהידרדרות במצב הים ובמיוחד מזיהום שלו בשפכים תעשייתיים וביוב גולמי. לקהילת הגולשים ולקהילות הצוללים השונות יש מודעות סביבתית גבוהה יחסית לשאר האוכלוסייה, אבל ככל הנראה, האפשרות לרכוש כיום חליפות רטובות מחומרים ידידותיים יותר לסביבה איננה קיימת או לפחות איננה מוכרת כיום בארץ, מלבד האפשרות לבצע רכישת חליפה מסוג זה בהזמנה ישירה מאתרים בחו"ל. ככל הנראה קהילות הגולשים והצוללים יהיו מוכנות להשקיע קצת יותר, באופן מידתי, במוצרים סביבתיים אם אלו יענו על הדרישות והצרכים שלהן, ובראשן פונקציונאליות, נוחות ובטיחות אך גם שירות ואחריות על המוצרים. בגלל שבישראל השוק מצומצם יחסית, ליבואנים וחנויות הדגל הגדולות, שמספרן מועט, יכול להיות תפקיד מוביל בהבאת ציוד ידידותי יותר לסביבה לארץ או לכל הפחות, בסיוע בקידום המיחזור, העברת ציוד לעמותות חברתיות העוסקות בספורט ימי ועידוד השימוש המשני לייצור מוצרי צריכה מחליפות שהתבלו".


בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב-וואלה!

שתפו‬        


הירשמו לניוזלטר שלנו

עקבו אחרי זווית