מחקרים רבים מצביעים על כך שההשפעה השלילית הגדולה ביותר על הסביבה נובעת מהאוכל שאנחנו אוכלים, ובייחוד מתעשיית המזון מן החי. כריתת יערות גשם, בזבוז מים, פליטת גזי חממה, הכחדת מינים ושינויי אקלים – כל אלה הם רק חלק מהנזקים הסביבתיים של תעשיית המזון מן החי.
עם זאת, השיח על כך בקהילה האקולוגית מצומצם יחסית, וארגונים להגנת הסביבה אינם פועלים כדי להעלות את המודעות לתופעה בקרב הציבור – שאחראי ישירות לנזקים בגלל הרגלי הצריכה שלו. זה מה שגרם לקיפ אנדרסן, פעיל סביבתי אמריקאי, לצאת ולבדוק בצורה יסודית את המחיר הסביבתי של תעשיית המזון מן החי, ואת ההתעלמות ממנו מצד ארגוני סביבה. את התוצאה ניתן לראות בסרט התיעודי "קאוספירסי" (Cowspiracy: The Sustainability Secret, 2014, בימוי: קיפ אנדרסן וקיגן קון), שכבר הוכתר על ידי פעילי סביבה כ"סרט החשוב ביותר בהתעוררות להצלת כדור הארץ".
הסרט מסופר מנקודת מבטו של אנדרסן – צעיר אמריקאי טיפוסי, שבילדותו הושפע עמוקות מהסרט "אמת מטרידה" של אל גור ומאז פעל בכל כוחו לצמצם את טביעת הרגל האקולוגית שלו: הוא זנח את המכונית לטובת רכיבה על אופניים, צמצם את זמן המקלחת שלו, חסך בחשמל ולא השתמש כלל בשקיות פלסטיק.
חייו השתנו, שוב, כשנחשף לדוח של האו"ם משנת 2006 בשם "צלו הארוך של משק המזון מן החי". דו"ח זה פירט לראשונה באופן מקיף את הנזקים הסביבתיים הרבים של תעשיית המזון מן החי. חלקו הראשון של הסרט מוקדש להצגת הנתונים, ואלה אכן מטלטלים. משק החי אחראי ל-18 אחוז מפליטת גזי החממה בעולם – יותר גזי חממה מאשר כל ענפי התחבורה גם יחד. בנוסף, כמות המים שנדרשת להפקת המבורגר מבשר בקר, למשל, גדולה פי 10 ויותר מכמות המים שנדרשת להפיק את אותו המבורגר מסויה (175 ליטר לעומת 2,500) – וכל זה עוד לפני שלוקחים בחשבון את ההשפעות הקשות של בירוא היערות וזיהום האוקיינוסים – שניהם תוצרי לוואי ישירים של תעשיית הבשר – על הכחדת מינים.
עד כאן נראה שמדובר בנתונים מטרידים ותו לו. הפן הקונספירטיבי נחשף כשיוצר הסרט פונה לקבל תגובה מסוכנויות ממשלתיות ומהארגונים הסביבתיים הגדולים בארה"ב. להפתעתו, מתברר לו שהנושא לא נמצא על סדר היום שלהם, ושהם כמעט ואינם פועלים להעלאת המודעות לנושא בקרב הציבור. הקמפיין האמריקאי לצמצום צריכת המים, למשל, בדומה לקמפיין הישראלי המוכר, קורא להתקנת ברזים חסכוניים ולשינוי הרגלים בשימוש בצריכת המים הביתית, בזמן ששינוי בהרגלי התזונה וצריכת פחות בשר היה חוסר הרבה יותר מים – פי ארבעה, למעשה. "זה כמו לנהל קמפיין נגד סרטן ריאות בלי להזכיר עישון", הוא אומר.
אנדרסן לא מוותר ומנסה לרדת לשורש העניין. אט-אט הוא נחשף לצד האפל של המאבק הסביבתי: פעילים סביבתיים שמסובכים עד הצוואר בתביעות ענק מצד תאגידי בקר אמריקאים ופעילים סביבתיים באמזונס שנרצחו לאחר שמחו על כריתת יערות הגשם. באמצעות שורה של ראיונות, אנדרסן מגלה שגם גופי הביטחון האמריקאים עוקבים אחרי פעילים סביבתיים שעוסקים בסוגיית המזון מן החי, ורואים בהם איום על ביטחון המדינה. בשלב זה הוא נעשה פרנואיד בעצמו ומתחיל לחשוש מהמשך העבודה על הסרט.
הסרט מסתיים במסקנה הבלתי נמנעת שצמצום צריכת הבשר הוא צעד הכרחי כדי למנוע אסון סביבתי. עם זאת, לא מדובר בסרט תעמולה: הסרט מציג את הנתונים בצורה מסויגת ולא מגמתית, ולא מהסס להציג שאלות נוקבות גם בפני ארגוני הסביבה. המילה המפורשת "טבעונות", אגב, לא מוזכרת בסרט עד לשליש האחרון, שם מובא תיעוד גרפי (מיותר בהקשר זה) של שחיטת ברווז. בשורה התחתונה, הסרט מעלה על סדר היום את הנזק הסביבתי העצום של תעשיית המזון מן החי – סוגיה שזוכה לגיבוי נרחב מצד חוקרים, אך להתעלמות גורפת בציבור, ומכאן חשיבותו.
לצפייה בקדימון הסרט באתר הרשמי לחצו כאן
תודתנו שלוחה לאייל שמשי על עזרתו בהכנת הכתבה