שתפו‬        

עומר ירושלמי

ריחוק חייתי

רובנו לא שמענו על המושג "ריחוק חברתי" עד לפני תקופת הקורונה, אבל מחקר חדש מוכיח שבעלי חיים בטבע נוקטים בבידוד בעת מחלה כאמצעי נפוץ למניעת התפשטותן של מגפות
1 באפריל 2021



לאחרונה בחר המגזין "טיים" ב"ריחוק חברתי" כאחד ממושגי המפתח של 2020, ולא בכדי. במהלך השנה החולפת נדרשו בני אדם בכל רחבי הגלובוס לוותר על חיבוקים, על נשיקות על הלחי ואפילו על לחיצות יד לטובת מיגור נגיף הקורונה. בעוד שאצל בני האדם "ריחוק חברתי" הוא מושג חדש יחסית, על פי מאמר סקירה אמריקאי-בריטי שפורסם לאחרונה בכתב העת המדעי היוקרתי Science, עבור לא מעט בעלי חיים מדובר בתגובה סטנדרטית למצבי מחלה.

על פי המאמר החדש, את התנהגות הריחוק החברתי אפשר למצוא בין היתר בעטלפים, בטרמיטים, בנמלים, בדבורים, בעכברים, בקופים ובדגים. השינויים בהתנהגותם של בעלי החיים באים לידי ביטוי בשלל דרכים, והם עשויים להתבטא בשלבים שונים של המחלה. את מדיניות הריחוק החברתי בטבע מסווגים החוקרים לדרכי פעולה שונות, שרובן כנראה יישמעו לקורא יותר מדי מוכרות מהשנה האחרונה.

"בשנה האחרונה למדנו רבות על האופן שבו מגיפות מתפשטות", אומרת פרופ' תמר דיין מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "אמנם, שמירה על מרחק גדול יותר בעקביות מקטינה את הסיכון להדביק, אך כולנו הרגשנו את המחירים של הריחוק החברתי, והשאלה מתי ואיך לשמור עליו נותרה משמעותית".

דבורים שחולקות פחות מזון

קטגוריה אחת של התנהגויות ריחוק חברתי בעולם החי כוללת שינויים בהתנהגותו של הפרט החולה עצמו. אופן אחד שבו התנהגות זו באה לידי ביטוי הוא בידוד "חלקי" – מצב שבו נשא המחלה הוא עדיין חלק מהקבוצה החברתית, אך הוא נוטה להיות פחות מעורב בה. כך למשל, דבורים חולות יחלקו פחות מזון עם שותפותיהן לכוורת, ובכך יצמצמו את הסיכוי שחברותיהן יידבקו מהן. הבעיה העיקרית במדיניות זו היא שרמת האפקטיביות שלה נמוכה יחסית – במיוחד כאשר המחלה היא מידבקת מאוד, וכשאפשר לזהות את התסמינים שלה רק זמן רב יחסית לאחר ההדבקה.

דרך אחרת שבה הפרט החולה עשוי לשנות את התנהגותו היא בידוד מלא משאר חברי הקבוצה. בהתנהגות זו הפרט למעשה פוגע בעצמו למען שאר הקבוצה, לעיתים אף עד לרמה של הקרבה עצמית: כך למשל, גיריות שנדבקו בשחפת נצפו מתבודדות עד למותן. "אחריות" אישית כזאת נמצאה כיעילה מאוד במניעת התפשטותן של מחלות, ואצל נמלים היא הובילה אף לירידה של 95 אחוז בשיעור ההדבקה.

גיריות שנדבקו בשחפת נצפו מתבודדות עד למותן. תצלום: Hans Veth

אחד הדברים שלמדנו בשנה האחרונה הוא שכשחבר קבוצה אחד חולה, הדבר מהווה אירוע חברתי במלוא מובן המילה. בהתאם, קטגוריה שנייה של התנהגויות ריחוק חברתי בעולם החי כוללת שינויים בהתנהגות החברה כלפי הפרט החולה: חברי הקבוצה האחרים מנסים להגן על עצמם ועל הקבוצה ככלל מפני המחלה. מדיניות חברתית "עדינה" יחסית כלפי הנשא היא פשוט התחמקות ממנו, ואפשר לצפות בה אצל טרמיטים, לובסטרים ודגי גופי (Trinidadian Guppies, דגים טרופיים קטנים). על פי המאמר, על מנת שחברי קבוצה יחילו את המדיניות הזאת, יש צורך שיהיו למחלה תסמינים ברורים שיבדילו בין נשאים לבריאים, ושלחברי הקבוצה תהיה היכולת החושית לזהות את התסמינים האלו ואת היכולת המוחית-עצבית לתרגם את זיהוי הסימנים לשינוי התנהגותי.

הדרה אקטיבית של הנשא

מדיניות חברתית "קשוחה" יותר היא הדרה אקטיבית של נשא המחלה על ידי הקבוצה, או במילים אחרות: כפיית בידוד. בעוד שאצל בני אדם נהוג לספק מלוניות כדי לאפשר לפרטים המבודדים להתקיים במרוחק מהחברה, או להשית קנסות על מפרי חובת הבידוד, דבורי דבש שיזהו דבורה חולה הנכנסת לכוורת פשוט יגררו אותה באלימות החוצה וימנעו להבא את כניסתה.

מדיניות נוספת משלבת "אחריות" הן מצד הנשא והן מצד החברה, ובמסגרתה הפרט החולה והקבוצה שומרים מרחק זה מאלה באופן הדדי. בדומה לאופן שבו מדיניות זאת הוכחה כאפקטיבית למדי בשנה האחרונה במניעת נגיף הקורונה בבני אדם, גם אצל נמלים נמצא שהיא היעילה ביותר במניעת התפרצות אפידמית בקן.

דבורי דבש שיזהו דבורה חולה הנכנסת לכוורת פשוט יגררו אותה באלימות החוצה וימנעו להבא את כניסתה. תצלום: Boba Jaglicic

מדיניות אחרונה שעליה מצביעים החוקרים היא העזרה לזולת. מדובר כידוע במדיניות שאנחנו מכירים היטב מעולם בני האדם: טיפול בחולים על ידי חברים וקרובים או על ידי רופאים ואחיות היא פעולה שדווקא מגבירה את המגעים עם האדם החולה, אך אין ספק שיש לה תועלת עבור הפרט והחברה. מסתבר שגם התנהגות זו לא בלעדית לבני האדם: נמצא שנמלים וטרמיטים, למשל, מטפלים בחבריהם החולים, תוך שהם מסכנים את עצמם בהידבקות במחלה. במובן זה מותר האדם מן הבהמה, אולי, אבל לא מן הנמלה.

מרוץ חימוש אבולוציוני

לדברי פרופ' דיין, לשאלה זו יש משקל גם עבור בעלי חיים. "חשוב לזכור שבעלי חיים רבים הם חברתיים, והחברתיות מקנה להם יתרונות, כמו הגנה מפני טורפים, יכולת הגנה על טריטוריה, השגת מזון ועוד – ולכן לריחוק חברתי יש מחיר", היא אומרת. "כלל התופעות בטבע מייצרות הקבלות מרתקות לשאלות שבפניהן אנחנו ניצבים היום בכל הנוגע להתמודדות עם מגפת הקורונה. חשוב לזכור שקורונה היא מחלה זואונוטית – כלומר, מקורה בבעלי חיים והיא עברה מהם לאדם".

דיין מסבירה שקיים בטבע מעין "מרוץ חימוש" אבולוציוני, שבו הפתוגן מגיב לאסטרטגיה של הפונדקאי שלו – והפונדקאי מגיב לפתוגן בחזרה. "כוחה של הברירה הטבעית הוא עצום, והבנת התנהגויות שהתפתחו אבולוציונית בבעלי חיים בזמני מחלה יכולה ללמד אותנו על האפקטיביות של התנהגויות שונות בתגובה להדבקה", היא מסכמת.


בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב-חדשות 12

שתפו‬        


הירשמו לניוזלטר שלנו

עקבו אחרי זווית